שחר-מריו מרדכי משורר
לפני שנתיים זה פורסם לראשונה ב"משיב הרוח" כ"ה. לפני שנה – כאן. ועכשיו, נקרית לי הזדמנות נוספת להציגו בפניכם. בבקשה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3719225,00.html
שחר-מריו מרדכי
לפני שנתיים זה פורסם לראשונה ב"משיב הרוח" כ"ה. לפני שנה – כאן. ועכשיו, נקרית לי הזדמנות נוספת להציגו בפניכם. בבקשה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3719225,00.html
דעתי נשארה כשהייתה לפני שנה. תודה שהבאת ותודה שהבאת שוב.
ארז, תודה! אתה ונעמה שקד – מתוקף היותכם עורכי גליון כ"ה, דרך העיר, של "משיב הרוח" – הייתם הראשונים לשזוף את השיר הזה. וכמה התרגשתי לגלות שבחרתם לפתוח איתו את הגליון (שהוא – אם יורשה לי להעיד – 70 עמודים של עונג צרוף, אחד הגליונות הטובים ביותר של "משיב הרוח", וזה נפלא בעיניי שנפלה בחלקי הזכות להימנות על משתתפיו). אז גם אני שמח, ארז. שמח ששלחתי אותו אליכם, ושמח שדרך הגליון הזה התוודעתי אליך. אני שולח לך צ'פחה חוצת ימים ואוקיאנוס.
עלה והצלח, וחזור ירושלימה.
בעקבות השיר הזה גילגלתי את שמך בגוגל ושם מצאתי אותך ב"בננות".
אז, תודה על השיר ועל הבננות.
גיורא היקר, כבר כתבת לי על כך בעבר. ולא ידעתי איך להגיב. הייתי מעט נבוך. זו מחמאה אדירה בשבילי. תודה.
ואם הגעת לבננות דרך היחשפות לשיריי, אני יכול לציין לעצמי בסיפוק שלא רק נתרמתי מבננות, אלא גם "תרמתי" יוצר רגיש וחד ומשובח.
האמת שממש אהבתי את זה, שחר.
אתה כותב מדהים.
לצערי אין לי הפריבילגיה לראות את ירושלים כתיירת, כי אני גרה כאן.
ישנם אנשים שגרים כאן ויכולים להרגיש כך, לראות אותה מבחוץ, גם אני לפעמים, אבל לא בזמן האחרון. לצערי.
רונית, תודה על המחמאה.
לגבי הכאב העולה מדברייך, אני חייב להבהיר שהשיר לא נכתב מנקודת מבט של תושב ירושלים או תייר בה. השיר נכתב מנקודת מבט של יהודי (למעשה, יהודי-ישראלי לא גלותי), שמתמודד עם משא הסמל הטעון הזה, ששמו ירושלים.
המשא, שאת מתייחסת אליו, שונה בתכלית השינוי. אני מבין מה שאת אומרת, גם אם לא תמיד מסכים איתך.
ושוב, תודה על הקריאה, התגובה והמחמאה.
הי שחר.
לגבי מה אתה לא מסכים ?
אשמח לפירוט, ואת זה אפשר גם בפוסט שלי.
כשאדם מסיג גבול וחודר לי לשטח הפרטי ואומר לי איך להתלבש, או כשאר נבנים שני מקוואות בשטח של שכונה חילונית כצעד אלים פוליטית, יכולים להיות לזה עוד פירושים לדעתך ?
לצערנו, היינו סובלניים כל השנים, ונכבשנו. כמעט כל העיר נכבשה.
ולא רק בשל ריבוי טבעי.
אנא, קרא.
רונית, יקרה. באופן פרדוקסלי אני מסכים איתך משום שאינני מסכים איתך. אסביר: אני מתנגד – כמוך – לאוררתודוכסיה הדתית/חרדית על התנהלותה ודרכי פעולתה ומחשבתה החשוכה. אבל אני מתנגד לכל אורתודוכסיה באשר היא. גם לאורתודוכסיה חילונית. האולטרה-חילוניים (שנדמה לי שאת נמנית עליהם) הם צידו האחר של אותו מטבע. אותה התנהלות, אותן דרכי פעולה. מטרה הפוכה. אולי, אם יהיה לי זמן, ארחיב בהמשך. קראתי את הפוסט שלך (גם בגרסתו הקודמת). וגם שקלתי להגיב אצלך בפוסט המדובר, ומחסום נפשי מנע ממני. אולי בהמשך.
נהדר שחר מריו מרדכיצ'יק
תודה, מירינקה פליישרצ'יקית.
🙂
שחר,
אני מכירה את השיר הזה שלך. אני אוהבת אותו מאוד. הצלחת לתאר מערכת יחסים בין איש לַעיר בה' הידיעה.
להבדיל אלף הבדלות סגנוניות וטקסטואליות, יש במערכת היחסים הזו דמיון לתחושות ההזדהות העולות אצלי כשאני מאזינה לשער הרחמים של מאיר בנאי.
מי ייתן וילחינו את ירושלים הולכת אחרי
אתה אדם גבוה. נשמה גבוהה שכמוך.
בברכת יום ירושלים מלא עוצמה,
גלית
שחר,
אני מכירה את השיר הזה שלך. אני אוהבת אותו מאוד. הצלחת לתאר מערכת יחסים בין איש לַעיר בה' הידיעה.
להבדיל אלף הבדלות סגנוניות וטקסטואליות, יש במערכת היחסים הזו דמיון לתחושות ההזדהות העולות אצלי כשאני מאזינה לשער הרחמים של מאיר בנאי.
מי ייתן וילחינו את ירושלים הולכת אחרי
אתה אדם גבוה. נשמה גבוהה שכמוך.
בברכת יום ירושלים מלא עוצמה,
גלית
גלית, למה להבדיל אלף הבדלות? נהפוך הוא. אל תבדילי ולו הבדלה אחת. אם השיר "מסע" עושה לך את מה שעושה לי (וכנראה גם לך) "שער הרחמים" של מאיר בנאי, בטוח שנשמתי תגביה עוף. תודה על מחמאה גדולה.
וגלית, את בטח יודעת, אבל את משמחת אותי כל פעם מחדש. נשמה גדולה את.
שחר, ירושלים היא הגעגועים לירושלים. היא לא באמת קיימת. גם אלו שגרים בה אינם גרים בירושלים, לא כן?
שירך הזכיר לי שאני כבר לא גרה בירושלים אך ירושלים גרה בתוכי, למרות שמסתירה עצמה, שמא-
איריס, זה נשמע מאד הגיוני מה שאת אומרת. בפראפראזה על אמרה אחרת ניתן לומר שהיהודי יכול להגר מירושלים; ירושלים לא יכולה להגר מהיהודי.
שחרמריו, "אֲנִי יָשֵׁן
וְלִבָּהּ עֵר."
שיר נפלא, למרות שהיא משא כבד, הירושלים הזו.
שחר חביבי, בירושלים שלך שלבבה ער ,אין תרדמה
כי בליבה חומה ותהום גיא בן הינום פעורה
והחומה מעוררת לחייץ ומהומה
ומערערת את השלום ומטילה אימה.
הנני כאן מתנצלת על החריזה השקולה,
המנוגדת לאי היציבות
הבטחונית והפוליטית הנוראה
והממשלה הבהולה שהוקמה בחטא היוהרה.
מיכל, חביבתי, תודה על מחרוזת מילותייך. אני מצטרף לדברייך בשתי הסתייגויות:
* ירושלים זו איננה שלי. היא של כולנו ולא של איש מאתנו.
* ולגבי הממשלה – לא מה שחלמנו, ובכל זאת – לא בחטא היוהרה הוקמה.
הן כפרט והן כעם – המשא לא קל לי, תמי. 🙂 (לא יכולתי להתאפק). ותודה!
ירושלים היא תירוץ לכמיהה וגעגוע למחוז חפץ
הרי יש בה בירושליים גם סבל ולא רק יופי.
קראתי את הקישורים לשני השירים שלך
אין מה לומר,צירופים יפים ומקוריים
למה אין כבר בטלויזיה את "על המדף"?
ומה אתה מייעץ פוליטית לשגריר הבריטי בישראל?
נשמע מעניין.
שחר, יתכן ובזמן הקרוב לא אשעשעך יותר בתגובותי המרצינות ונטולות ההומור.
כי עלי להיות עסוקה בענייני בריאות הכרחיים.
אם זה חשוב מה הסיבה , אכתוב באימייל האישי.
חזק ואמץ בכל פעילותך.
מיכל, תודה על תגובתך. הרישא – מחמיאה, מן הסיפא אני מודאג. לא אשאל שאלות, אבל אאחל לך החלמה מהירה ורפואה שלמה, ושובי במהרה לקהילת הבננות שלנו.
חיבוק.
שחר, תודה שוב וגם באימייל
על האנושיות והלבביות שהפגנת
לאורך כל הדרך…
כל אחד והירושלים שלו שרודפת אותו או מלווה אותו. יפה מאוד, אהבתי.
תודה, לוסי.
שחר, שיר יפהפה בעיניי. כמה וכמה דברים אני אוהב בו, למשל את העיר ההולכת איתך, את דימוי השערים ואת דימוי השמיכה. וכמובן את השורש. יש כאן יסוד מרכזי בשירתך והוא היסוד הרגשי-משוררי שאני כה אוהב (רומנטי מובהק), אותה כמיהה ששולחת כיסופיה לאותו הדבר שהוא כאן אבל נמצא שם, וכאן הוא ירושלים של מטה אבל ירושלים של מעלה.
תגובה יפה, חן. כבשת את ירושלים שלי. אל תשחרר.
🙂
תודה.
שיר יפה שחר חדש (שיעלה כבר על ירושלים):)
אני אוהבת איך אתה לוקח מקורות שונים ומתיך אותם למטבע שירי חדש
האם התגוררת פעם בירושלים?
ריקי, מעניין מה שכתבת לי ברישא. זה מהדהד משהו משיר שלי שנקרא "תשעה קבין", ורואה אור בימים אלה בכתב העת "דקה" 5.
בהזדמנות אביאו לכאן.
גם זיהית נכון. אני מתיך. שמח שאת אוהבת.
ובירושלים מעולם לא התגוררתי (אני שוקל). אבל זה לא שיר שנכתב מתוך חוויית השתכנות בה אלא מתוך חוויית השתכנותה בי ובנו.
שחר-מריו, איזה שיר אהבה יפה לירושלים. שיר השירים!!
שיה"ש מהדהד חזק – "ביקשתי את ירושלים" שמשחק על "ביקשתי את שאהבה נפשי" וגם "אני ישן ולבה ער". שם דוברת, כאן דובר. שם המקום כרקע, כאן כמושא לאהבה.
וגם רשב"י שהגותו נוצרה בד"כ בעודו "מהלך בדרך" – מהדהד, ורעיו. ואתה יודע מה? אפילו עגנון. הזיתי? 🙂
תלמה, אמוראית שלי. שוב את מתחקה יפה אחר עקבות המחשבה שלי.
🙂
ולא, לא הזית כי אם זיהית! "תנו רבנן" שזיהית את השפה התלמודית (והעגנונית), שהנחתה אותי כאן במכוון. (גם למדתי תלמוד משך כמה שנים בחיפה לפני כמה שנים. אח"כ המשכתי מעט בירושלים וקצת בת"א). גם את קוראת בתלמוד, הא…
משפחת אבי עלתה ארצה מעיראק, אז אולי יש לי קשר שושלתי כלשהו לגאוני בבל?
אם כי אני לא גאון ולא בבלי.
🙂
אך לו קראו אותך האמוראים, היו פותרים את הדילמה: גם סיני וגם עוקרת הרים.
מכיוון שאני עכשיו מתמוגגת כאחרונת הגבעות, אענה במועד אחר, קרוב ככל הניתן. יש דיבור, יש ויש! 🙂
לילא טבא, חכם מריו.
בעצם, שחר מריו, כולנו עברנו דרך בבל (חוץ מאלה שמעולם לא גלו וחיכו לנו בארץ). חלק מאיתנו יצאו אח"כ לעוד סיבוב וחזרו בסוף מפולניה 🙂
לא עוקרת הרים, מקסימום עשבי בר באדניות, אבל מחוברת חזק – לא בזכות המורה לתלמוד בתיכון, אלא לַמְרוֹתו!! ולא שהמורה לתנ"ך הייתה כוכב… בהמשך, נדרשתי לכל אלה ועוד, לצורכי עזר ללימודיי העיקריים ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וגם כיום ממשיכה ככל הניתן. שמחה תמיד לשמוע על מסגרות לימוד ועיסוק מעניינות בתחומים הנ"ל. אולי יום אחד אעשה כמעשה ינטל של בשביס זינגר ואתגנב לישיבה בבגדי בחור:)
ומה היו הלימודים בחיפה שהזכרת, והאחרים?
תלמה, אם כולם היו עוברים דרך בבל, כולם היו יודעים להכין קובה. אממה? לא נראה לי שהגפילטע פיש זה הגרסה הכוזרית או הפולנית לקובה.
🙂
בחיפה למדתי שלוש שנים (בעיקר אצל הרב רונן לוביץ הנפלא, רבהּ של ניר עציון. לא להתבלבל עם גוש עציון). המשכתי בלימודיי בירושלים במסגרת אחרת, ובת"א – במכללת עלמא. משום מה, בת"א החזקתי מעמד הכי פחות זמן. זו גם היתה מסגרת פחות מחייבת. אבל ת"א היא עיר מגוריי בשבע השנים האחרונות. אז אני תוהה למה התמדתי פחות דווקא בה.
ולגבי ינטל של בשביס-זינגר, אל תתחפשי. למה להפוך את יופייך ללא ידוע? נדבר עם הקוסם מלובלין, והוא יטיל עליהם את כישוף ההסכמה לקבלך כפי שאת.
כל חרטומי מצרים, הקוסם מבבל, הקוסם מלובלין והקוסם מארץ עוץ ביחד, הם מקסם שווא לעומתך שחר-MAGO
חג שמח
:)))
איזה שיר חזק,
בביקור המולדת האחרון שלי ביקרתי בירושלים [כמו כלה עניה – מלוכלכת ויפה] ולא יכולתי שלא להתגעגע אליה, מצאתי את עצמי מחפשת שוב את הספר "הערים הסמויות מהעין" של איטלו קלווינו: "הערים שלך אינן קיימות. אולי אף לא היו בנמצא מעולם. ודאי כי שוב לא תהיינה קיימות לעולם." כך מעיר קובלאי-חאן למרקו פולו בספר.
"בסבך הזה קיים נתיב אפשרי אחד בלבד: הוא הנתיב המוביל למסע לתוך פקעת היחסים שבין הערים כמקומות ישוב לבין בני-האדם היושבים בהן, ולתוך פקעת התשוקות והחרדות המלוות אותנו תמיד.
קשת, תודה. שמח לקרוא את תגובתך.
ומעניין שציטטת את איטאלו קלווינו. על אחת הערים (הסמויות מעין), כתב שיש תיאום בינה לשמיים. משעשע, לא? זה "תפור" על ירושלים ועל התיאום לכאורה בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה.
שובי לעוד ביקורי מולדת. וזכרי שגם כלה ענייה – כלה היא.
🙂
היי שחר
מאו מאוד אהבתי…
מרגש לקרא עוד פעם ולהתחבר.
היכולת שלך לגעת בקודים הלאומיים שלנו, היא מרתקת
להתראות
טובה
שיר יפה, היטבת לבטא את מהותה של ירושלים שבלב ,זו שצומחת ומשתרשת בפנים על חומותיה ונופיה, ואנו נושאים אותה על הגב לאורך שנות ההסטוריה נרצה או לא נרצה. יפה השיר, שחר מריו
כך ניסיתי לעשות, חנה. תיארתי את ירושלים שעל גבי והדהדתי את ירושלים שבלבי.
שמח שכך קראת את זה.
תודה.
טובה, תודה.
ככה אני אוהבת לקרוא, ברוח הזו, במלים האלה, בהתפעמות הזו, בהתפייטות הזו, בכמיהה ובהשתוקקות, והמופלאים ביותר הם שני הבתים הראשונים שהמכחול שלהם צורב בעיניים.
תודה לאלמונית. גם תגובתך מפעימה ומתפייטת. מחמיא לי במיוחד המכחול הצורב בעיניים. תודה! (אבל למה בעילום שם, למה?)
(ואני מוחה בשם שאר הבתים! חחח…)
לא בעילום שם, שחר, פשוט ברח לי השם, לא ראיתי. זו אני לבנה, בלמד גלי, מודה באשמה. בעניין מחאת שאר הבתים, יש טיפה מה להשחיז, בעיקר היכן שהקצב נשבר ומתמרד, אינו אחיד, אינו הולך עוד עקב בצד אגודל בשביל שהותווה.
לבנה בלמד גלי, השם לעולם לא יברח לך. הוא תמיד מלווה אותך, ישתבח.
🙂
באשר לקצב הנשבר ומתמרד, דבר אחד בטוח: לביקורת הבונה שלך יש תמיד קצב טוב ומבורך.
תודה, יקירתי.