הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
דודתי מאוסטרליה (1)
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=26&itemID=10446#post10446
דודתי מאוסטרליה (2)
מאת: לבנה מושון
חלק ב'
כשנגמרו ימי האבל חזרה אמא לבית השכור שלנו. גרנו בו מאז שאבא לא חזר מהמלחמה. היא ארזה בארגזים את כל החפצים שלנו, ביקשה ממני לזרוק משחקים ישנים ושבורים, והזמינה טנדר. "אנחנו לא חוזרים לכאן," אמרה.
כששאלתי על בית הספר אמרה שאלך אליו ברגל.
לא היה אכפת לי. הדרך מבית סבתא לבית הספר עברה לאורך הים. חשבתי לעצמי שאוכל לפעמים לרדת למטה אל החוף, לגעת במים, לאסוף צדפים, לקטוף את פרחי נר הלילה, להביא למורה לטבע מציאות קטנות מהדרך.
כששאלתי על הדודה נאווה השיבה אמא שהיא תחזור לאוסטרליה. לא הבנתי למה הביאה איתה שבע מזוודות. "אי אפשר אף פעם לדעת," ענתה. "ועכשיו תגיש לי את נייר הדבק החום ותשתוק."
הארגזים היו סגורים וחתומים בסלון. חיכינו לטנדר. אמא השאירה בדירה חלק מהרהיטים. הם היו שייכים לבעלת הדירה, שהייתה דופקת על דלת ביתנו מפעם לפעם באמצע היום ודורשת לראות מה קורה בה. כשרצינו להרוס את קיר המרפסת ולהרחיב את החדר שלי – שיהיה מקום למחשב המשוכלל שקיבלתי במתנה ממנהל בית הספר בשל יחסי החיובי לילדים ומתן עזרה לימודית לחלשים, כך נכתב עלי בתעודה שצורפה למתנה – הזהירה בעלת הדירה את אמא, שלא תעז לגעת בקיר המפריד אחרת תיפגש איתה בבית המשפט. אמא נבהלה כל כך מאיומיה, שמיהרה גם להוריד את החישוק של הכדורסל, שבעלה של עליזה תקע בקיר לצורך האימונים שלי. ולמה נבהלה אמא כל כך? "כי בעלת הבית משוגעת, ואני עייפה ממשוגעים, וחבל לי על העבודה שעשה בעלה של עליזה, שכנים כאלה לא מוצאים בכל יום," אמא לא הייתה מסוגלת לדבר פחות.
האמת, נמאס לאמא לגור בדירות שכורות. לא הייתה לה סבלנות למתווכי דירות ולא לאריזת חפצים. עייפה כפשוטו, כך אמרה יום אחד לעליזה, ולא כל כך הבנתי את המילה. הסתכלתי במילון והתבלבלתי עוד יותר. פשוטו, כך נכתב, בתכלית הפשטות, ללא כוונה נסתרת. אבל למה צריך כוונה נסתרת בעייפות?
אמא הייתה מנהלת המשק בבית המלון "צוק התכלת ", מרחק ארבע מאות מטרים מביתה של סבתא. היא נהגה ללכת לשם ברגל כעשרים דקות ולטפס בשביל המוביל גבוה למקום עבודתה. אני התחלתי לעקוב אחרי תיירים שטיילו ברגל ברחובנו מבית המלון ועד גבעות החול. מוניות עמוסות אנשים חלפו תכופות סמוך לחצרנו. החיים התחילו להיראות יותר תוססים בחצר של סבא וסבתא, אליהם הייתי רגיל לבוא כל שנה בשני חודשי הקיץ, כשסבא וסבתא עוד היו בחיים. סבא בנה לי בית עץ קטן בין ענפי הז'אקארנדה, לשם הייתה סבתא מעלה את השוקו שלי בכל בוקר, את הפיתה והחביתה לארוחת העשר עם חתיכות הגבינה הקשות שהכינה בבית, מנות פלאפל וצ'יפס שטיגנה עבורי כל הקיץ, צלחות זעירות עם דגנים וחלב, ופרוסות לחם שחור עם ריבת השושנים שלה. סבתא הייתה מטפסת על סולם עץ נמוך, מושיטה את ידה הדקה אלי ואני הייתי יוצא אל קצה הסוכה ולוקח מה שהושיטה לי. אכלתי והקשבתי לכחלים שהרעישו בצמרת העץ. אמא אמרה אחר כך, הרבה זמן אחר כך, שהכחלים הפסיקו לבוא לחצר מאז שסבא וסבתא מתו. "כי הרגישו משהו בלב."
דודתי נאווה התכוננה לחזרתה לאוסטרליה. את הנסיעה תכננה מבלי לצאת מהמיטה. היא השתכנה באחד מחדרי הבית. איש לא נכנס לחדר השינה של סבא וסבתא. ראיתי שאמא נעלה אותו במפתח. בלאנקה, שהייתה אמורה לשהות עמנו עד סוף החודש כדי שתקבל את שכרה במלואו מהביטוח הלאומי ומהחסכונות של סבא וסבתא, הביאה למיטתה של דודתי מגשי אוכל. היא שתתה את הקפה רק לאחר שהתקרר וטעמה פרוסה עם חמאה. בצהרים אכלה חתיכת דג מטוגן. אמא התגוררה בחדר האורחים, ואני קיבלתי את המרפסת שסגרו אותה בתריסים וחלונות. בלאנקה גרה במחסן בחצר. כולנו חיכינו לסוף החודש, היום בו הייתה צריכה דודתי להמריא בחזרה ליבשת המזרחית. אמא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להעסיק את בלאנקה והיא התחילה לחפש את זוג הקשישים הבא שלה.
באותו בוקר, שלא שכחתי מעולם, אמא קמה לעבודה, והיה חמסין. רוח יבשה העיפה את הצמחייה בגן של סבא. היא נכנסה לראות מה קורה עם הדודה. הדודה לא רצתה לקום. בחדרה הרעיש מאוורר ישן. שלבי התריסים היו מורדים, האפלולית השרתה קרירות בחדר. הדודה התכסתה בשמיכה מעל ראשה. שמעתי את אמא אומרת:"נאווה, את צריכה לצבוע."
דודתי התרוממה מעל הכר, הסתכלה באמא ומיהרה בגרירת רגל אל הראי שבמסדרון הבית. היא בחנה את שיערותיה וספרה את הלבנות שבהן.
"לפחות יעבור חודש האבל," אמרה.
היא לבשה פיג'מה ורודה מבד דקיק ואני ראיתי שכף הרגל שלה הקשה הייתה נתונה בגרב עבה…
ההמשך יבוא
..:)
לבנה, "למה צריך כוונה ניסתרת בעיפות?"..שאלה טובה… כיף לקרוא אותך.
שערות לבנות בלנקה ולבנה 🙂
קורים דברים , מתעוררת סקרנות – מחכה להמשך
כתוב יפה ומותח . מחכה להמשך . כמו שהייתי מחכה ל"ארץ שלנו" כל יום שלישי כשהייתי נערה. מזכיר נשכחות. תודה
כמה סודות… החיים המרתקים של האחרים. נמתין להמשך.
יפה ,לבנה, אני ממשיכה בכיף
המשך מותח, מזמין המשך.