הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
דודתי מאוסטרליה
(התפרסם בכתב העת "מהות")
מאת: לבנה מושון
חלק א'
לבית של סבא וסבתא בעין התכלת עברנו מיד לאחר מותם. הם מתו בשבוע אחד, בתחילת החופש הגדול. קודם מת סבא, והדודה נאווה באוסטרליה התלבטה אם לחזור לארץ ואמא אמרה לה: "תעשי מה שאת חושבת שצריך לעשות."
באירוע נזכרתי שנים רבות לאחר מכן, ערב נישואיי ליעל, כשכולנו נסענו לנמל התעופה להמתין להגעתה השנייה בעשרים השנים האחרונות.
כשסבא מת – הדודה לא מיהרה לחזור. ללוויה לא הרשו לי ללכת. אמא אמרה לי שילדים בגילי לא צריכים להסתובב בבית קברות, ושאפשר להיות עצוב בלב. הייתי בן שמונה.
סבתא לא הוציאה הגה מהפה כל ימי השבעה. היא ישבה על כסא קש נמוך, טבלה כעכים עם שומשום בתה מתוק ושתקה. לבית של סבתא באתי שעה בכל יום. ביום השביעי, בזמן שהתכוננו כולם לעלות לקבר של סבא, כך סיפרה אמא לשכנה עליזה שבועות לאחר מכן כשנפגשו בחדר המדרגות, נפלה סבתא על המיטה כשלבשה את השמלה הכחולה שלה עם השמשיות ועם הקרע בצווארון. כך, בשקט, הלכה לה.
אמא בכתה בטלפון, היא אמרה שאין לה יותר כוח, ואז הודיעה הדודה נאווה שהיא חוזרת מייד, שיחכו לה. יומיים חיכו ולא יותר. אותי השאירו בבית של סבתא, ואמא הזהירה אותי שלא אופתע אם הדודה תסחב את הרגל שלה בגלל כאבים שיש לה. עמדתי בשער ופחדתי שלא אכיר אותה. חמש שנים עברו, אני גדלתי, בטח גם היא גדלה, ראיתי אותה בתמונות. לא הייתי בטוח בכלל. מונית לבנה עצרה ליד הבית. ירדה ממנה גברת בז'קט תכלת ומכנסיים לבנים. אני זוכר שחשבתי לעצמי כמה חמודה היא נראתה. הציפורניים שלה היו צבועות תכלת. היא נעלה נעלי עור גבוהים בצבע תכלת. לראשה חבשה כובע בד לבן עם שוליים רחבים, כמו גברת בתמונה שבאה לנפוש על שפת הים. רק את הרגל גררה. אבא שלה, זאת אומרת סבא שלי, מת, וגם אמא שלה, זאת אומרת סבתא שלי, מתה. היא לא נראתה כמי שמבינה מה קרה לה.
" נדב? זה אתה?" שאלה. עיניה היו מכוסות במשקפי שמש כהים. " באתי משדה התעופה."
"הם כבר הלכו," אמרתי, " תמהרי לשם."
היא התקרבה אלי, פרעה את שיערי המגודל, חזרה למונית וצעקה לנהג: " סע לבית הקברות."
רציתי להגיד לה שהבגדים לא מתאימים, שכל מוזמני הלוויה לבשו שחורים. המלים לא יצאו לי וגם לא היה זמן. היא נראתה גבוהה, חשובה ורחוקה, עם רגל שנגררה בצליעה. אמא תריב איתה אחר כך, חשבתי. והדודה אדל, אחותה של סבתא, תשאל בקול אם היא באה למצוא חתן בין הקברנים. סוג כזה של דיבור היה מתאים לה. היא הייתה עוקצנית ותמיד דקרה את אמא על הבגדים שהייתה מלבישה אותי ועל זה שלא לקחה אותי למספרה. כשחזרו האנשים מבית הקברות, הייתה הדודה נאווה לבושה כבר מכנסיים שחורים וחולצה שחורה קרועה. היא נראתה פתאום קטנה. נהג המונית פרק ליד שער החצר את כל שבע המזוודות שלה. זה היה אותו נהג מונית שאיתו באה משדה התעופה. הוא עזר לה להכניס את המזוודות אל חדר המחסן שבחצר. רק אחר כך נודע לי שהדודה נאווה גרה בו עשר שנים לפני שנסעה לאוסטרליה. " שלא תדעי צער," אמר הנהג לדודתי, נישק אותה בשתי לחייה ולחץ את ידה. בימים הבאים לא ראיתי את אמא ודודתי משוחחות הרבה.
עשרים ואחד גברים, וספרתי אותם בזהירות, באו לנחם את דודתי. היא קראה להם חברים. בכל יום הגיעו בשעות שונות ארבעה חברים שונים, אף לא חברה אחת. היא דיברה איתם בשקט, כמעט בהסתודדות. עיניה היו יבשות מדמעות. בלאנקה, עוזרת הבית של סבתא, קולומביאנית חייכנית שלמדה לדקלם אוצר מלים שמושיות בעברית, כיבדה אותם בקפה שחור ועוגיות כוכבים. אחד מהם, במכנסיים בהירים וחולצה בצבע זית, שהרכיב משקפיים בעלי מסגרת דקיקה ומוזהבת, הגיע על אופניו בכל יום מימי השבעה. הוא השעין אותם על עץ הג'אקארנדה האהוב על סבא. שיערו היה מסופר קצר והיה לו חיוך חביב ועיניים שקטות. הוא נישק את ידה של דודתי ולחץ את היד של אמא ואת ידה של אחותה של סבתא, ולי הוא טפח ברכות על הכתף ואמר:"ילד נחמד." הן הסתכלו בו באותה השתוממות וסקרנות שסקרו את כל היצורים שבאו לנחם את דודתי, כאילו ירדה עליהם הוראה מלמעלה. מנין היא אספה אותם? הדודה אדל הטתה גופה לעבר אמא בשאלה, אבל אמא רמזה לה בתנועת אין אונים כאומרת אל תשאלי. בכל שבעת ימי האבל השתיקה אמא את כל מי שניסה לשאול משהו על חיי דודתי. גם אני שאלתי למה הדודה צולעת, ואמא השיבה בלחישה:"כואבת לה הרגל מהנסיעה."
הגבר הממושקף, בחולצת הזית, לא דיבר הרבה, בעיקר דיברה נאווה והוא הקשיב והסתכל עליה במבט מיוחד. זכרתי אותו בגלל שנדהמתי לשמוע את דודתי מספרת לו איך עבדה כצלמת עיתונות והייתה קשורה למספר עיתונים חשובים שיצאו לאור בסידני. היא ניגשה רגע לחדר השני וחזרה עם שני אלבומים. לא זכרתי שראיתי תיק מצלמות ועדשות בין חפציה. כשהלך יצאתי אחריו. רציתי לראות לאן הוא נוסע. הוא רכב לצד הכביש, בדרך ההולכת לכיוון בית הספר. עמדתי שם עד שנעלם…
ההמשך יבוא
ההמשך יבוא
איזה יופי. נהניתי ואני רוצה לקרוא עוד…
תודה לבנה!
לבנה, איזו אישיות עם נעליים תכלת וכובע בד לבן…זה ממש תסריט לסרט, וואו אשמח להמשך…מותח להבין דמות כזו.
מחכה לגלות את הסוד של הדודה נאוה והגברים.
כתוב היטב ובכשרון ומעורר סקרנות לגבי ההמשך. לבנה , את יודעת לספר סיפור
למירי, לתמי, לגיורא ולחנה, תודה על קריאתכם והתייחסותכם. ההמשך יבוא בקרוב, ובמנות.
יפה, לבנה נהניתי לקרא. יש מתח ומעורר סקרנות. קול טוב של ילד. גם שאר הדמויות נמצטיירות אמינות. האם אני מזהה משפחה עיראקית? כעכים שומשום, מסגרת מוזהבת במשקפיים ונימוסים אירופאיים.
תודה, לוסי. את המשפחה לא אפייניתי במניירות עדתיות, זה נושא שנשאר פתוח לתחושה של הקורא.אבל מי שמכיר את שכונת עין התכלת בעיר מסויימת, ליד הים, יכול לעשות אחד ועוד אחד.