הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
דודתי מאוסטרליה 1ו – 2
1http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?
itemID=10455&blogID=26
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10455&blogID=26
דודתי מאוסטרליה (3)
1http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?
itemID=10455&blogID=26
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10455&blogID=26
דודתי מאוסטרליה (3)
מאת: לבנה מושון
חלק ג'
"בואי נאכל משהו במטבח," הציעה אמא.
אמא הכינה קפה. היא הוציאה מהמקרר קופסת קרטון מלופפת בניילון דקיק ומלאה בבלינצ'יס שקיבלה מהשף של בית המלון.
"אני רואה שמחזרים אחרייך," העירה דודתי.
אמא מלמלה שלא פירשה את זה כחיזור. אבל דודתי הייתה בטוחה בדבריה. "בארץ שאוכלת את יושביה, גבר שאורז כך קופסה נותן את כל הלב. הוא פנוי?"
אמא חיממה את הבלינצ'ס במחבת והציבה צלחות לבנות עם פס זהב ומזלגות כסף שסבתא שמרה עליהם מכל משמר. אכלנו בשקט מהחביתיות המתוקות. הן היו ממולאות בגבינת שמנת ובצימוקים. דודתי לגמה קפה. ואז העירה אמא שהוא איש טוב, וככל שהיא יודעת הוא גרוש. דודתי צחקה כאילו ניחשה נכון.
"אמא לא תתחתן עם גבר גרוש," אמרתי.
שתיהן הסתכלו בי באופן מוזר ושאלו מדוע אני חושב כך. הרמתי את כתפיי. לא חשבתי על מה שאמרתי, ובעצם אף פעם לא הייתה לי דעה בעניין. התרגלתי לראות את אמא לבד. לא רציתי שתביא לי סתם אבא מהרחוב. דודתי פרעה את שערותיי הארוכות ושאלה אם לא מגיע לאמא שלי מנוחה.
"ואת?" התפרצתי, "למה את לא מתחתנת?"
פניה של דודתי נאווה הרצינו מיד. " מה הקשר בין הדברים? אני זה אני, ואני אתחתן כשיגיע היום."
היא הקישה במזלג הכסף על ספל הקפה. המחשבה על אמא ועל שף בית המלון כזוג עוררה בי צמרמורת. אמא קמה להתלבש לקראת צאתה לעבודה.
“הבלינצ'יס האלה בכלל לא טעימים," אמרתי ויצאתי לחצר.
באותו רגע נפתח השער ודרכו נכנס הגבר עם השיער הקצר מחזיק באופניו. הוא הרכיב את משקפי השמש שלו. הוא שאל אותי אם דודתי בבית, ונתן לי מטוס קטן עם מפתח שמסתובב ומריץ את הגלגלים ועם אורות מהבהבים. לקחתי את המתנה בהיסוס. הלכתי מאחורי הבית להעמיד את המטוס על השביל לראות איך הוא מתקדם. אחרי חצי שעה קצת נמאס לי, והעמדתי אותו על שולחן העץ והלכתי לשחק במריצה של סבא, העמסתי אותה בלבנים אדומות שהביא לפני מותו כדי לבנות לי בריכה קטנה עם מזרקה ודגי זהב, אך לא הספיק.
חלפתי על פני החלון הפתוח. בחדר ראיתי את האורח של דודתי נאווה יושב על כסא, מול המיטה, ומחזיק את היד שלה. על הפנים שלו הייתה הבעה של בקשה. חזרתי לאמצע הדשא והתחלתי לשים את הלבנים בעיגול, זו על זו, כמו בריכה. בשובי חלפתי על פני החלון להביא את שאר הלבנים. הגבר נישק את ידה של דודתי, והיא צחקה וכיסתה את רגליה בשמיכה. בפעם הבאה שהצצתי בחלון ראיתי שהרגל של דודתי הייתה מונחת על ברכיו בנפרד, קשה ועשויה עץ בהיר עם ברגים, והיא ישבה על המיטה במכנס מקופל וריק. היא בדקה היטב את הפנים שלו. הוא החזיק את הרגל בשתי קצותיה, ואחר כך ליטף אותה מהכף לכיוון השוק וסובב את הברגים. הוא לא נראה מבוהל, אפילו הושיט אצבע לעבר הלחי שלה. עזבתי את המריצה. הייתי מזועזע. נצמדתי לאדן החלון, ועצרתי את הנשימה. הם לא יכלו לראות אותי. דודתי נענעה את ראשה לשלילה. היא אמרה לו שהיא כבר לא אותה בחורה… הבחור התווכח, הוא אמר: "אבל אני רוצה, אני מוכן לכל." ודודתי אמרה בכעס:"זה לא ילך, לא כעת, ולעולם לא. ומוטב שתשכח ותלך."
הוא החזיר לה את הרגל, נעמד, התכופף ונשק לה את הלחי. כשהתרומם שוב ראיתי שהשפתיים שלו היו לבנות ובעיניים היו לו שתי נקודות אדומות.
רצתי מהר מהחצר האחורית לחצר הקדמית. הספקתי לראות אותו עולה על האופניים ומתחיל להתרחק. חשבתי שאם דודה נאווה לא רוצה, כדאי שישאל את אמא שלי, כי גם היא נחמדה. רציתי לדעת איך קוראים לו, כבר הייתי מבולבל. לבסוף צעקתי:"היי, אדוני, תודה", וכשסובב את ראשו לאחור נופפתי במטוס הקטן.
יותר לא ראיתי אותו. כשאמא חזרה מהעבודה, סיפרתי לה את מה שקרה. אמא השתתקה רגע, הרהרה ואמרה באנחה:"הבחור היה הנהג שפגע בנאווה בתאונת דרכים לפני כמה שנים. כל זה בגללו. הוא ביקר אותה אז בבית החולים, וכתב לה מכתבים כל הזמן."
דודה נאווה חזרה לאוסטרליה, היא לא התחתנה אף פעם. אמא ואני נשארנו לגור בבית של סבא וסבתא והשף של בית המלון לא ביקר אצלנו אף לא פעם אחת. שבועיים אחרי הנסיעה קיבלנו בדואר תמונות ובהן נראיתי משחק עם המטוס הקטן כשהבחור עם משקפי השמש מסתכל עלי. איפה עמדה דודתי כשצילמה את שנינו? כששאלתי את אמא למה הדודה נסעה, היא ענתה שבלי רגל כואב יותר בארץ ישראל.
ערב נישואיי ליעל חזרה דודתי לארץ לתמיד. היא כבר ישבה על כסא גלגלים ולא הפסיקה לצלם. החצאית שלה כיסתה את מה שהיה ואת מה שלא היה.
סוף
סוף
יפה את מספרת, אבל קשה לי עם זה (מסיבות אישיות לגמרי)
הפתעת אותי, אמיר, ואני מודה שהייתי רוצה לשמוע יותר.בכל אופן תודה על קריאתך.
רמז:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
או.קי. הבנתי. הרשימה הזו יכולה להיות סיפור נהדר לעצמו.
תודה.
הסיפור המקדים הזה אכן מופיע בספר, והוא חלק אינטגרלי מהסיפור השלם.
לבנה, סיום מעציב. "בלי רגל כואב יותר בארץ ישראל", נורא לחשוב שאנחנו חברה פרפקציוניסטית, חברה שבה לאישה נכה יותר קשה, אולי, מגברים נכי מלחמות. אהבתי את הילד והמבט המפוקח שלו על עולם המבוגרים. הזדהתי עם הסקרנות שלו וראיתי את הבדידות שלו.
העובדה שהיא צילמה אותו מבלי שידע ז"א שהוא גם סיקרן אותה, אולי כדי להבין מה הלך לה לאיבוד….
אישה שרוצה שלמות ביופי לא תמצא מנוחה באף יבשת, תודה על קריאתך, תמי.
סיפור יפה לבנה ותודה . את מצליחה לראות דרך עיניו של צעיר שהוא ילד ואחר כך בוגר.
תודה מירי על התייחסותך.
אני קוראת בסיפור את בדידותן ומוגבלותן של הנשים כאן וגם שם ואני אוהבת שהמספר הוא בן
כמה יפה את כותבת, לבנה , כתיבה נקיה מאופקת -מעט המכיל את המרובה, וכמה מתאימה טכניקת הכתיבה של המספר העד שהוא ילד שאינו מבין הכל. פערי המידע שדרך סיפר זאת יוצרת, מותירה כר נרחב לדמיון. כה אהבתי.
תודה חנה שיש קוראות מלטפות כמוך, מתנה לכל כותב.
מה שמגיע מגיע, לבנה, לא זכית מן ההפקר!
יש בדידות נשית שנובעת מגורל מר, משהו תלוי חיים במדינה כשלנו (של האם, ושל אחותה) והנחמה היחידה היא שהילד הופך למתבגר נורמלי. תודה ריקי.
ללבנה
קראתי בשקיקה את הסיפור אך אני חייב לציין שבאיזה מקום הרגשתי בסוף הספור הפתעה לא מעלילת הספור אלא בגלל הכרונולוגיה שלו. משום מה הרגשתי שעיקר הסיפור ,בגלל הנוף, הדמויות ,הלך המחשבות מתאימים יותר לישראל של שנות החמישים והשישים והנה בסוף אנו למדים שהסיפור הרבה יותר מאוחר. אם לילד יש מחשב הסיפור חייב להתרחש לכל המוקדם במחצית השניה של שנות השמונים של המאה שעברה.
מעניין גיורא מה הוביל אותך לתחושה הזו. האם הנתונים הזכירו לך משהו אישי מעידן מוכר?
לחנה, אני חושב שתאור החצר והבתים. ומשהו בדמויות.כנראה שאת צודקת ומשהו בתיאורים נגע בדברים שהכרתי.
כמובן צריך להיות: לבנה
סיפור יפה. לא ציפיתי. הייתה איזו סדרת טלוויזיה בה הנהג הפוגע חיזר בהמשך אחר הנפגעת שנשארה משותקת.יש איזו השתעבדות.
טוב שנסעה הדודה.הרבה דברים כואבים פחות בחו"ל.
אני לא פירשתי את התנהגותו כהשתעבדות, אלא כתערובת של התאהבות (בדמות חריגה), יסורי אשמה, חמלה, פיצוי. אבל דברים שרואים ממני, נראים אחרת אצל הקורא. תודה לוסי.