הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
עבודת כפיה
מאת: לבנה מושון
הוא הרים אותה מתחת לבתי השחי ורכן להניח על הגשר. חסר עיניים ורפה שכל, מחתה, הן חסרת רגליים אני. וכאילו לא שמע, וכאילו לא הבין, הדף אותה על האין רגליים ופקד עליה בתקיפות ללכת, ומפחד הצעקה זחלה על הגחון ועל האין. ובכל צעד הן גדלו, וצמחו והתארכו עד שהגיעו לרצפה. ופתאום התחילה לרוץ, והייתה דהירה, ולא היה גשר ולא היה צר.
והיה טוב זמן מה.
אחר כך נבהלה. פשתה צחנה. חריכה פנימית. עשן בנחיריים, נבלע בגרון ואל הוושט. נדבק בדפנות הקיבה, ואחריהן בקרביים, בטחול, בכבד, בכיס המרה. אש פושטת. בעירה גדולה, מגיעה ללבב. הצתה בזדון. אין חלקה, אין אלוהים, אין רגליים, אין ריצה, אין דהירה. רק עבודת כפיה, קוראים לה כתיבה.
מטאפורה גדולה ומרקיעה. כושר הדמיון שלך מתאים לשירת הפרוזה הזאת.
אך אם הכותב אינו נהנה או בוכה עם כתיבתו, יש סיכוי שזה לא יקרא גם לקורא. אהבתי מאוד.
תודה, גרא. מעט קוראים יכולים לשער מה עובר על הכותב בעת הכתיבה. קרובים יותר לאמת הם כותבים, כמוהו.
יפה תארת את הדו ערכיות של מלאכת הכתיבה, תחילתה דהרה המבטלת גשרים, השראה אלוהית והמשכה שעבוד ועבודת כפיה ,שבאה להזין את הבעירה התמידית אש היצירה , שיש לה גם ריחות חריכה וצחנה והכותב הוא הקרבן שלה.אבל יש להתנחם בכך שהתוצר המוגמר מצמיח לפעמים כנפיים לקהל קוראיו ומסב להם הנאה גם אם יקר המחיר כמו שכתב ביאליק: ואני בחלבי את הבעירה אשלם
צ"ל: ואני בחלבי ובדמי את הבעירה אשלם
הכנפיים צומחות,אגב, לשני הכיוונים, לקורא ולכותב. תודה חנה על ראייתך המכילה והמעמיקה.
איזה דמוי חזק לבנה, ההכרח, הבעירה."צריחות שצרחתי נואשת כואבת"
חני, ההכרח הזה זקוק לתנ"ך משלו. תודה.
האם זהו הקול הפנימי שכך עשה בך?
שכך הצמיח אותך?
שמות רבים לו, חנוך, קול פנימי, קול חיצוני-פיזי, גורל, יצר החיים…
לבנה, מצמרר לחשוב שרק עבודה תשחרר ממוות, בעיקר כשפירסמת סמוך ליום השואה. ראיתי את הזוועה דרך המילים ומעניין לו קראתי את זה ביום אחר מה הייתי מרגישה.
בקטע השני הרגשתי כאילו נכנסת בי משחולת שחודרת דרך ארובת הגוף.
הרשימה הזו נכתבה מזמן. כשהעליתי אותה לפרסום עשיתי לה עריכה, והשתרבבה מילה איומה, ולא יכולתי לסלק אותה. כאילו נדחפה בכוח. תודה תמי.
בלהות ממש.היצירה קורעת ושורפת מבפנים.לא מרגישה שיוצרת "בחדווה". זה בא אחר כך, לאחר ריחוק מסויים, לא בזמן.
לוסי, פעמים אין לי שליטה על האצבעות והן כותבות ומתפרעות ומתעללות. תודה על קריאתך.
סוף מפתיע לגמרי, ממש פואנטה !
חזק ומרוכז
קצת רחמים לבנה על הכותבים
קצת מטבעות חסד לכותבות 🙂
עבור מטבעות צריך לעבוד, ריקי, גם כשעסקינן באצבעות. והחסד הוא צבע הזמן, מה יעלה בגורל הכתוב והנכתב, האם יילך לחיים או יסתם הגולל.תודה לך.
דייקת בסיזיפיות בתעתוע ובדבר הבלתי נתפש וחומק הנקרא כתיבה
תודה משה, איפה היינו בלי סיזיפוס.
תודה משה, איפה היינו בלי סיזיפוס.