מפתח הלב

 מאת: לבנה מושון

 הייתה שעת ערב, בין דמדומים לאפלה. החשמל ניתק. 
הצצתי בחוץ. ממול, עמדו טכנאים של חברת חשמל על מנוף וטיפלו בעמוד מתח גבוה. גברת אחת צעקה בזעם: כמה זמן זה יקח? והשיבו לה: שעה וחצי לפחות. בירור קצר העלה, שענפי העצים צמחו בשכונה לגובה כזה שכיסה על כבלי החשמל, וכדי למנוע סכנה הוחלט לקצצם בבטחה. נותר להרים גבה ולתמוה: למה גוזמים ענפים מסוכנים בשבע בערב, בדיוק כשאנשים חוזרים מיום עבודה, רוצים להתרווח בסלון באור, להדליק מזגן, לגלוש באינטרנט, להכין טוסט. תסלחו לי פועלי המועצה, תשע בבוקר, זה לא פתרון יותר מבריק? 
הבית ריק, חשוך. שאר בני המשפחה בפעילויות. החלטתי שבמקום שאחנוק אותם – את  הפועלים, כמובן, אלא את מי? – אצא להליכה. גיששתי בחשיכה, נעלתי נעלי התעמלות, לקחתי את המפתחות ויצאתי. כשעמדתי בחוץ לסובב את המפתח בחור – הוא לא נכנס. שבריר שנייה ואני מעכלת את הידיעה שאין לי בית לחזור אליו. בחושך לא ראיתי שהמפתח הרזרבי היה נעוץ מצדה הפנימי של הדלת, והידית החיצונית קבועה. ..
הכי כדאי, אמרתי לעצמי, להתרגז קודם עד שהורידים יתנפחו, ואחר כך להיות פרגמטית. בעטתי בדלת בכוח, התיישבתי על המדרגות ותפסתי את הראש. איפה היית, ראש? כמה נורא שדלת אחת שקרנית מפרידה בינך ובין הצד השני. 
ישבתי כמה דקות בחושך עד שהופיעה לפניי מטילדה מארץ המתים… עם עגלת השוק האדומה שלה, הרגליים העבותות בחותלות האלסטיות ובית החזה שלה מתפוצץ ממטחים שורקניים … 
מטילדה הייתה השכנה שלנו, ארבע קומות מעלינו. אישה כבדה, ערירית, חיה בגפה, נחמדה, לא בריאה בלשון עדינה, פסחה מזמן את השבעים, וגם זה בהמעטה. אהבה את ילדינו, הרעיפה מתנות, נכנסה לשיחות קלות בדרך לסופרמרקט, נהגה לשפוך את לבה וללכת. כאן נפוחה הרגל וכואבת, שם  דופקות לה הכליות את השינה בלילה, הבטן כואבת, צריך לכרות לה את כיס המרה, לחץ הדם בשמים, הסוכרת עושה לה סחרחורת…הרופאים אומרים שהיא מגזימה, שאין לה כלום, הויא אופטימית – רוצה למצות את החיים. 
ערב שבת. דפיקה בדלת. מטילדה עומדת  מתנשפת, מתנשמת. אבודה. אולי יש לך את המפתח לביתי? התנפלה בשאלה. 
אמרתי, רגע, נבדוק, תיכנסי, הנה כסא, שבי, מה קרה? 
היא חזרה מביקור אצל חברה, הגיעה במונית, סיפרה בזמן שבית החזה שרק וצימרר לי את האוזניים. עלתה במעלית הביתה, חיפשה בארנק ואין מפתח. איך יכול להיות שאין מפתח בארנק? מהבית הרי יצאה ונעלה. אצל החברה, נשבעה, לא פתחה את הארנק ולא שיחקה במפתח. אז איך קפץ לה מהתיק ואיננו? היא בטוחה ש…ומשוכנעת  ש…ולא יכול להיות ש…
היא נועצת בי מבטי השתוממות, סליחה שאני מטרידה אותך, סליחה שאני מכבידה, אבל רואים איך היא מאמינה שיש בכוחי לחולל נס ולהכניס אותה לביתה, למרות שהנתונים פועלים לרעתה. ואילו אני – אני מבינה שאולי נצטרך להתקשר למישהו שיפרוץ בכוח גם אם ערב שבת, או שמטילדה תישן אצלנו הלילה… 
אמרתי חכי, והלכתי לחפש בפינת המפתחות של השכנים. הנה מפתח של משפחת רוטמן, ועוד מפתח של משפחת ניסן, והנה מפתח ג"ואל של מטילדה… אבל רק ג"ואל-  מפתח למנעול עליון. מפתח תחתון עיקרי, אין. 
הצעתי תה, מיץ, פירות, אבל היא מסרבת, קצרת רוח עד מאוד. התפשרה על כוס מים. אמרתי שתחכה, אעלה לביתה ואנסה לפתוח עם מה שיש, אולי תיפתח איזו טובה.  
מטילדה עצבנית, הידיים רועדות לה, הרגל כמובן, כואבת, היא לוגמת מהמים, נרגעת, אומרת: נו, טוב. 
במעלית אני בודקת בכל הפינות, ובקומה שלה אני מכניסה את מפתח הג"ואל. הוא מתאים ומסתובב, אבל הדלת עקשנית.  
ירדתי חזרה והפעם במדרגות, חשבתי אולי המפתחות התגלגלו לשם, למרות שאין בכך שום הגיון. זה לא מספיק, הודעתי לה. צריך גם את המפתח השני. 
עברה שעה. היא הייתה כבר מיואשת. התקשרה לכל החברות, סיפרה להן על הצרות.
אצלי הראש עבד. מאז שאני זוכרת את עצמי תיעבתי חוסר אונים. עזבתי אותה מדברת ויצאתי החוצה. החלטתי לשחזר את הדרך שעשתה מרגע שירדה מהמונית עד שעלתה לביתה. יצאתי ללובי של הבניין, המשכתי בשביל, היה חשוך אבל בחנתי את המרצפות ככלב מרחרח, הגעתי למדרכה, ירדתי ממנה בקו ישר, התקדמתי בכביש אל המקום המשוער שבו עמדה המונית שהורידה את מטילדה. שם בדיוק, בתוך החושך של האספלט, היה צרור מפתחות…הוא פשוט חיכה לי.
דפקתי את היד על המצח שלי. איך לא חשבתי על זה לפני שעה? 
מטילדה הייתה מאושרת. היא לא ידעה את נפשה. התנצלה אלף פעמים, חיבקה, צחקה, צהלה.
לבית נכנסה.   
כמה חוודשים לאחר מכן מצאו אצלה ממאירות במעיים, לא סתם התלוננה. הגוף שלה היה גדוש גרורות. היא אושפזה במחלקה הפנימית בתל השומר. הלכתי לבקר אותה, היא עוד חייכה. שבוע לאחר, בערב שבת, נכנסתי אליה על הבהונות, היא הייתה לבד, עיניה עצומות. עמדתי מרחוק. הייתי המומה…לא הכרתי את פניה. היא נאבקה על כל נשימה. שריקות מבעיתות יצאו מבית החזה שלה. גססה למול עיניי…הלב שלי דפק והאגרוף נסגר חזק על צרור המפתחות של ביתי…
מאז שאני זוכרת את עצמי תיעבתי חוסר אונים. קמתי בחושך, בעטתי בדלת שוב ונכנסתי לשכנים להזמין בטלפון שלהם את הפורץ התורן…