זו לא אהבה נכזבת?

 מאת: לבנה מושון

החוקר עמד מנגד והלב שלו התכווץ. מכל מתי המעט שהתקבצו לצפות במחזה הוא לבדו ידע את הערך של מה שעלה באש הלהבה… בדמיונו חלף הנורא מכל – תרביות ביולוגיות של עמיתיו, צנצנות ניסוי, מבחנות עם חומר יקר, המחשב עם התוצאות, קלסרים עם מסקנות, הכל ירד לטמיון, כהרף עין הפך לאוד עשן…הוא צעיר, החיים לפניו, וכבר הייאוש המקצועי ניכר… 
עמדנו לידו. מה אומרים על חודשי עמל, על נבירה בחומרי עיון וברישומי ניסויים, על לילות בלי שינה? האם כמיהה מדעית – היא לא סוג של אהבה? ומה שקרה לנגד עינינו, זו לא אהבה נכזבת?
מי יודע איזו רקמת תאים נחקרת לא תהמם עוד את קהיליית המדע?
זו לא פתיחה לרומאן ולא לנובלה. זה קרה אתמול, יום שישי, לנגד עיניי.
אני מתגוררת בשכונה אוניברסיטאית, אמנם לא קיימברידג" וגם לא אוקספורד, אבל עם אווירה דומה, יותר ישראלית ואותנטית. הסטודנטים חיים בתוכנו, ואנחנו מתבשמים מתורתם. 
יצאתי להליכת שחרית בשש וחצי בבוקר בין הריאות הירוקות של מתחם הקמפוס. לא צריך לנשום פיח על המדרכות אם אפשר לחוש את רוח הסתו הראשונה מתחת לעצי הפיקוס והצפצפה. חלפתי על פינות ההנצחה של המשפחות שמהן נבנית אוניברסיטה בישראל – סוכות צל ופינות ישיבה, מזרקות, מבנים, מעבדות. לפני שסיימתי את המסע ראיתי את העשן שהיתמר מעל אחד הגגות של בנייני הלימוד. כרגיל, אני חייבת לדעת ראשונה מי הקדיח תבשיל… 
הבניין למדעי החיים, קומת קרקע, מעבדה עולה באש. כמה פשוט וסמלי, כמו בגידת הגוף ברוח. 
כבאיות אש עמדו שם, ניידות משטרה ואמבולנס. טפסרים עמלו עם זרנוקי קצף, מבחוץ ניתן היה לראות את הקירות האפלים, החלונות המפוחמים. מדע שחור במיטבו.  
שבע וחצי, יום שישי, "גשר" של אחרי סוכות. סקרנים בודדים התקבצו, וביניהם השכן שגר מעלי, חוקר, דוקטורנט צעיר, אב לתינוק, מודאג עד אימה. הוא הגיע לעבודה מוקדם, החדר שלו – שתי קומות מעל מוקד השריפה, דרכו מסתלסל עמוד העשן…
בדמיונו חלף הנורא מכל – תרביות ביולוגיות של עמיתיו, צנצנות ניסוי, מבחנות עם חומר יקר, המחשב עם התוצאות, קלסרים עם מסקנות, הכל ירד לטמיון, כהרף עין הפך לאוד עשן…  עמיתיו טרם קיבלו את הבשורה. אני רואה בעיניים שלו את המחשבה – אתה עובד כמו חיה רעה למען האנושות ומישהו מלמעלה מחליט אחרת…  
זו לא אהבה נכזבת?