ראיתי אותך על הדרך, אהבה אסורה

 מאת: לבנה מושון

  "כל יום שאני מתגברת, אני נותנת לעצמי נשיקה. כל יום שאני מטאטאה לרוח, יש בי הערצה. כל יום שאני מתרחקת ומנצחת, זו דרכי הנכונה. ולא אסון פגשתי, לא מחלה, לא תהום ולא אימה, ראיתי אותך על הדרך, אהבה אסורה."  
זה היה מזמן. 
הייתה שעת בוקר, בין שמונה לתשע. ליוויתי את הילדות לגן, וחזרתי הביתה לכתוב. התנהלתי לאט, לא מיהרתי. נכנסתי במבואה. בבניין שרר שקט שחרית מוזר. שקט שמהדהדים בו פעימות של פחד, הפחד שלי, כמובן. תמיד בחצי הדרך מהמבואה למעלית ליוותה אותי המחשבה, מה יקרה אם אגיע ואעקוף את הקיר הפינתי, שמאחוריו מטפס גרם המדרגות לביתי.  
בהמשך של אותה מצוקה קיים התוכן המסוכן – בכל שעה נתונה קיימת אפשרות שמישהו מרושע יעלה מהמרתף. בין שמונה לתשע בבוקר, כשכל הבניין מתרוקן מדייריו, זו שעתם של הפורצים, הגנבים, הקונדסים, הסוטים והמחבלים, הימים – ימי פיגועים.  
אין ברירה. להיכנס הביתה צריך. טיפסתי במדרגות קומה אחת על הבהונות, שלא למשוך תשומת לב, שלא להפחיד את עצמי יותר מהנחוץ. והנה, קולות בפיר, עמומים, מהדהדים, רחוקים. אולי צחוק כבוש, או עליצות מאופקת. אני שומעת או מדמיינת? אני עוצרת, מציצה כלפי מעלה, מקשיבה. הקומות העליונות עושות לי סחרחורת. אני מסתכלת כלפי מטה. החוש אומר לי שמשהו לא תקין. אני נכנסת במהירות הביתה ונועלת את הדלת. בחדר העבודה גובר אי השקט שלי, עדיין אני שומעת משהו מצד חדר המדרגות. הדמיון שלי פועם ברקות דקות ארוכות. אני יוצאת שוב, יורדת למבואה, מחפשת שכן או שכנה להתחלק במצוקה. עכשיו זה ברור, הקולות באים מהמקלט. אני לוקחת  נשימה ויורדת לאט, עד הסוף. לפרוץ את המשוכה הזו אחת ולתמיד. חשוך ואפלולי. דלת השריון מוסטת, פתח המקלט גלוי כדי רבע. בפנים מרקדים על הקיר אורות וצללים, קולות לחשניים ברורים בוקעים מהתחתית. 
אני ממהרת להתרחק. במזל, אני פוגשת במבואה את איש וועד הבית שלנו, חמור סבר וקפדן. על כתפיו כל ההגינות שבעולם. אנשים מסתתרים שם, אני מדווחת. לא יכול להיות, הוא מתקומם, תמיד נעול למטה. הוא לא לוקח סיכון וממהר להתקשר למשטרה. 
השוטרים הגיעו לאחר עשרים דקות. שמעתי אותם מתרוצצים במדרגות. הם ירדו למקלט ויצאו מצדו השני, מהכניסה המקבילה של הבניין. עמם הגיחו החוצה חייל במשמר הגבול וצעירה נאה. לכמה דקות שיחקו עם השוטרים תופסת ומחבואים. בגדיהם היו סתורים קמעה. 
השוטרים תיחקרו אותם בעמידה. כן, הם באים למקלט כבר הרבה זמן, מתי שמסתדר להם, סיפרו במבוכה. היא סטודנטית באוניברסיטה הקרובה, הוא בשירות חובה. שניהם מתגוררים בכפר דרוזי בצפון, אוהבים. אוהבים מאוד. אבל יש בעיה, הם חיוורים ורועדים. היא נשואה, הוא השכן שלה, בכפר אי אפשר, אוי ואבוי, אבל כאן שקט בשכונה, אף אחד לא שם לב, אנשים מתקדמים ותרבותיים. כשהיא באה לשלושה ימי לימוד הוא בא לראות אותה, לא עשו שום דבר רע לאף אחד. במקלט מדליקים נרות, אוהבים…לא מפריעים, באמת.  
פניהם של השוטרים הפשירו לאט. תתרחקו, ביקשו בנימוס ופנו לדרכם.
זה בסדר לרמות את כל הכפר, העיר איש וועד הבית בחומרה, אבל כאן יש שכנים שאפילו נשימת החפרפרות מציקה להם…
תפסתי את הראש וצעדתי אחורה בזנב מקופל. אחר כך, מהחלון, ראיתי אותם הולכים ברחוב ולא יודעים את נפשם מבלבול ותהיה.