תמונת רחוב

 מאת: לבנה מושון

חלק א" מתוך הסיפור "איש בא מן החוץ"

מתתיהו רצה ללוות אותה לגלריה וביקשה את הזכות ללכת לבד. השמש קרצה מבעד לוילון המנוקד של האטליה. בעל הגלריה הודיע אתמול שהקונה קצר רוח, שתביא מיד את הציור ותגיע. אתה בטוח שהוא מבקש את "השמש הצוחקת"? כן, השיב, וישלם כמה שתבקשי. היא לא ידעה כמה צריך לדרוש עבור תמונת צבעי מים, במסגרת דקה, מכוסה זכוכית עם פספרטו צהבהב.

"תן לי פעם אחת להתנהל לבד," חשה מחנק.

לחייו של מתתיהו שקעו באכזבה קלה. "לא אתווכח, פנינה, " העמיד מולה כף יד פרושה לרווחה. "מה שתגידי," אמר ולגם מהקפה.

לעצמו לא ביקש אף פעם דבר. לא את אהבתה, לא את מסירותה. ביקש שתתיר לו לעמוד לידה, לשמור אותה, לפנות לה מקום ודרך בחיים האלה, להניח מרצפת מתחת לכף רגלה, לעטוף אותה בבית משלה. ועם זאת, הייתה חושבת, עמידה זו נחוצה לו יותר מאשר לה, והסכינה עם המצב. הבוקר התעורר מוקדם מהרגיל להכין ידית מחבל הקשירה כדי שתוכל לשאת את הציור בשלום מהמכונית לגלריה. ואתמול רץ להביא לה תותים מהצומת, מפני שהזדקקה להם בעבודתה, ועוד לפני שהחלה אכלה אותם בתאווה ורץ בשנית לחפש את המוכר ליד התמרור והספיק לחטוף מידו את הסלסילה האחרונה.

כל הלילה הייתה סגורה באטליה שבחצר, מציירת בטירוף. המכחול הדק נע הזוי על הבד, מתעכב על הפרטים הקטנים שויתרה עליהם בחיים, נוגעת בהם נגיעות להוטות, משחזרת ובונה קונטורים, הולכת אחורה וקדימה לתפוס את המכלול ובו בעת לא להחמיץ את הפרט לכשעצמו. הלב צחק צחוק מוזר שהדהד בגוף. כשציירה היה נדמה שהיא משביעה את רצונו של איש רחוק, שלא מש ממחשבתה. מביאה לו מנחה מפרי עמלה. מרגע שהיא פוקחת את עיניה כופה ריצויו של האיש את עצמו עליה ומנתב את יומה. אונס אותה להראות מה וכמה היא מסוגלת, להוכיח שכל זה בא לה ממעמקי חוכמתה השקטה, ובלבד שיידע מה שהחמיץ, תיפח רוחו. הציורים מאחוריה שעונים על הקיר, מונחים על מדפים, לוחות-לוחות ממתינים, אולי פעם יגיע ויראה שהיא אוצר.

 כך היא מתנהלת מאז שאסף מתתיהו את מה שנשאר משברי חייה. שנים היא הולכת איתו הליכה נגררת, משקיפה עליהם ממקום בלתי מוגדר. רואה בצד אחד איש הגון ובצד האחר אישה לכאורה בריאה ורגועה. בחשאי הגתה האישה באיש הרחוק. הלב הסורר נהה אחריו. היו לה ידיעות על מעשיו. מדען, אסטרופיזיקאי. בדמיונה היה לבוש חולצת משבצות ונעול סנדלים פשוטים שהבהונות משתלחות מהם בחופשיות. חובש משקפי מתכת דקיקים. אותו איש, שיכור מגרמי השמיים, אמר לה בקור רוח, ברגע של ניכור תהומי, קומי לכי, צאי לך. באישון לילה, בבית זר, בעיר נופש רחוקה, לאחר שהשקיף למרחקים חשוכים מבעד לטלסקופ וראה עולמות נוצצים ומטאורים מתפרקים, הטיח בה, מונע ידו מלגעת בבשר צרוב התשוקה שלה, את לא מבינה, את לא רואה, אנחנו לא צוחקים על אותו דבר, אני איני רוצה, זה נגמר, ולא יסף. פרק את הכלי המשקיף למרחבים ונשכב לבד.

שנים אחר כך הלב עוד כרסם, איך באחת עלתה באש. לא שאלה למה מאס, איך התהפך, מה היה, איך לא ראתה. כל הלילה נשארה בחדרו נכלמת, משותקת, כלואה בנפשה, בוהה בתקרה, שכבה על המיטה ורגליה חסרות תחושה, אגרופיה קמוצים. הלב נעצר באותה פעימה, תוהה, חוקר, נובר. הכתפיים, אותם כתפיים שלה, מיאנו להתרומם, להסתובב, להטיח דברים, לשכך את הזעם. כמו עוף החול כיסתה את ראשה בשמיכה ונעלמה. היא במיטה אחת והוא במיטה ממול, ובאמצע מיתה שלה ושתיקה שלו. והשעה אחת אחר חצות. לצאת בראש מורם לא הייתה יכולה, לא היה לאן. הגוף לא הכיל את הבושה. בחלקי הבית האחרים לנו חבריו וחברותיו, מקצתם ערים. צחוקם המוזר הדהד בגוף שלה.

מהצד ראתה את האישה המגורשת. כמו ציור של גוסטב דורה את הגר. הילד טרם הגיח… מאוחר יותר נפל מאליו, כמו שזיף בוסר. אחר כך בא השבר הגדול, ההתמוטטות, הבכי הקורע שלא פסק. להשפלה לא הייתה תקומה והיא מיאנה להתנחם. נשכבה על הרצפה וצרחה. רופאים נקראו אליה. אחותה כוכבה הזעיקה אותם. זריקות. גלולות. אשפוזים. את הכאב רימו בתי חולים, הרדימו את הבשר הצרוב מתשוקה, הקהו את הרגש, עמעמו את הצער. האבל מעט טושטש, אך העלבון לא נמחק. שנים הייתה כקופסה מהלכת לעניינים הכרחיים. מועסקת ארבע שעות בחנות לממכר מסגרות ותמונות וביתר הזמן יושבת בחלון לבדה, הופכת בשאלה: למה? הרי אהב? תמיד אמר ש..   

מתתיהו הופיע במפתיע יום אחד, חמש שנים אחרי, והחזיק לה את היד. הסיט מבטו ממנה, מילמל במבוכה: "מתבייש להסתכל, כמה שאת יפה." ביקש שתרשה לו לאהוב אותה, נשבע שלא יקח דבר. בהיסוס שאל, אם אפשר להזיז הצידה את בדידותה. היא ישבה אז על ספסל, מול הים, לא כל כך צעירה וכל כולה בעצמה.  זזה והוא ישב. "עיניך טובות," אמר מתיתיהו הנגר. בשפה דלה, בקומץ מלים.

כשירדו אל החול ועמדו על קו המים, אמרה ללא מחשבה:"לא, לא מתאים לי." צעד אחרי צעד, בעדינות, התקדם לקראתה. תחילה הניחה לראש ליפול על בית החזה הגדול שלו, נושמת דבק נגרים, נסורת עצים. באפיסת כוחות צנחה אל תוך חייו. הפקידה עצמה למשמרת אצלו. ידיו העצומות הידקו אותה. מתתיהו אסף אותה למגרש שלו. שני ילדים העניק לה. מעולם לא הזכירה באוזניו את אהובה.

בארבע לפנות בוקר פלש אל האטליה וביקש בתחינה שתשטוף את הצבעים מידיה ותיכנס למיטה. מנומנם דיבר, עיניו עצומות למחצה.  "לך, לך, לא עכשיו," הביטה בו כזר. הסתירה את סדרת "ירח בוכה". תמונה אחר תמונה כיסתה בפזיזות בבד מבלי יכולת לחלוק עמו עניינים שלה. "לא בשעה כזו, עוד לא הזמן."

 אף פעם לא חלקה עם מתתיהו דיבור שבא מהלב, והוא לא מחה ולא התלונן. הביטה עליו כעל מעיל שמסירים מוו להתעטף בזמן שקר. איש שבא מן החוץ. "לך, מתתיהו, אל תפריע." שילחה אותו אל הבית, והלך.  

דבר לא היה יכול לעצור את השד הנורא שהשתולל בתוכה. מונעת מכוח הערנות עמדה מול הבד, אצבעותיה התהדקו על המכחול, דיברה נמרצות לעצמה, שום דבר לא יכול היה לבלום את השטף. לא מחשבה רעה, לא אהבת הנגר, לא האיש הארור שישב שנים בירכתיים וניתב בטירוף את פעולותיה. מדלגת על הבור השחור, רגל פה ורגל שם, נעה כחוגה סביב שלא ליפול, רומסת את הזיכרונות שביקשו להפריע. הדלת נעולה, אבל מצבי רוח משתנים. הפצע עוד יגליד, חשבה.  

כשהאיר היום, התקלחה והחליפה בגדים. הילדים התלבשו לאיטם. התהלכו בבית מנומנמים ומתתיהו רץ אחריהם והאיץ. אחר כך המתין לה בדלת ובידו צלחת עם פרוסת חלה קלויה בדבש וכוס חמין. "אין לי תיאבון, לא עכשיו," הדפה.

נסעה אל הגלריה בעיר הגדולה, העמידה את המכונית ברחבת החניה. נשאה עמה את הציור עם קישורי החבל המיוחדים, שהאיש שלה טרח על קשירתם. השמש קפחה על ראשה. חיכתה ברמזור, מצידיה עוברי אורח, הולכים ושבים, טרודים בענייני היום, אדון במעיל רחב, נשא תיק צד ענק, נדחף לצדה והפליט "פארדון". האור ברמזור התחלף. היא כבר עלתה על המדרכה. לבה צהל, מישהו ביקש לקנות ציור שלה. היא מנתה את הדקות עד לרגע המתוק. פסעה במהירות, פניה אל הבניין הורוד, בקומת הקרקע שלו נמצאת הגלריה, שפניה אל הרחוב, עוד כמה עשרות מטרים ותגיע מן הסתם.

כשהרימה עיניים ראתה אותו הולך מולה, האיש הארור, שישב אצלה בירכתיים שנים ארוכות. הבוקר לראשונה כמעט נמחק מהתודעה. הוא צעד לקראתה בלי משים, צירוף מקרים בלתי אפשרי. גם לא טעות, האיש עצמו, בשר ודם. חמש עשרה שנים חוללו שינוי קל. הפנים התחדדו, העיניים כבו, כרס קטנה צמחה, אותה הליכה נמרצת ומתנשאת, אותה תנופת ידיים, אחיזת הראש הגאה על הצוואר, קמטים בצידי המשקפיים. השיער הידלדל, המראה דהה. למרות זאת זיהתה אותו בעצימת עיניים. תחילה הסמיקה כילדה קטנה, הסיטה מבט לצד. לאן תברח?

חזרה להתבונן קדימה. האם יכיר? מה יאמר? מוטב תיגש ותגיד בפשטות:"שלום מיכה, זו אני, פנינה, זוכר?" אולי לאחוז בזרועו, לטלטל, לזעוק, "עינייך רואות, אני מה שנשאר."

 הגוף התקומם בדממה. היא הידקה את האחיזה על לולאת החבל. החליטה שתורו לגשת. הוא התקרב, הסתכל, כבר היה במרחק פסיעה ממנה. תיכף יגיע לקו הגמר וטרם נראה עליו סימן מזהה. בפניו לא זע דבר. שום זיק היכרות, אף לא מצמוץ קל. הוא התקדם במהירות, פניו חתומים. שקוע בכוכבים, במטאורים ובשאר גרמי השמיים.

רגליה המשיכו הלאה כמרחפות. בגוף היה רפיון כללי, כמעט שיתוק. תחילה נשמטה לולאת החבל, אחר כך הרגליים נעשו קלושות. כעלה בסתיו נשמט הגוף, קרס. הידיים צנחו כנוצות. צלילי זכוכית נשמעו. היא עופפה לכיוון בלתי ידוע. הדף נורא היה באוויר. צחנה של אבק שריפה.

*

ההמשך יבוא