הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
הפרק האחרון בסיפור "אחות יפה", מאת לבנה מושון
רנייה התיישבה סמוך לחלון. האוטובוס עזב את התחנה ולה היה נדמה שהיא רואה אותו הולך ברחוב והתרמיל הצבאי על גבו. משב רוח העיף את שיערה. היא קמה על רגליה נסערת והוציאה ראש החוצה. "מניאק!" צרחה את שיגעונה בקולי קולות. הבחור הסתובב אליה וחייך. הוא נופף לה יד, והשיבה לו תנועה מגונה. רנייה פרצה בצחוק גבוה. הוא לא אשם, המסכן. הזקנה, שלחייה המקומטות עטו כתמי סומק, צרבה אותה במבטה. "יאללה גם את," נבחה לעבר הפרצוף הקשיש הנדהם. הוא לא אשם שהוא דומה לבני מינו.
עשרות סטודנטים הלכו איתה וסביבה, מקיפים והולכים, ממהרים לדרכם, נחפזים ביומם הראשון, אינם מבחינים בקופסה ההולכת איתם בשביל, ובלי משים מהדקים סביבה חומה. היא חיפשה את החוג למקרא, ניסתה לשאול, אבל קולה לא יצא. ישות חדשה, מפוחדת, הולכת לאיבוד בין השבילים והבניינים, נהדפת על ידי אנשים צעירים שהדרך שלהם ברורה, שרואים בוודאות ממרחק את היעד שאליו יגיעו.
שעה שוטטה בין המבנים, המפה בידה. החיצים והכיוונים בלבלו אותה. היא סובבה את המפה מלמעלה למטה, חזרה ושאלה על החוג למקרא אבל הגיעה ללימודי ארץ ישראל, ומהם ללימודי תולדות ישראל ולחוג לבלשנות, אבל לא לבניין ללימודי המקרא. ושוב יצאה החוצה ושוטטה, הגיעה לבנין המנהלה והכריחה את פקידת האשנב הגוצה, שמדריכה את כל הסטודנטים המתחילים, לצאת עמה לשביל הראשי, שתראה במו עיניה לאיזה שבילים מבולבלים היא משלחת אותה. הפקידה הצביעה על המבנה הורוד, והוסיפה שצריך להקיף אותו מעברו השני ולהגיע לחוג למקרא. היא האזינה לה בחצי אוזן, ושאלה את עצמה מדוע אין היא מטפלת בגוף המסורבל שלה, בשיערה השמנוני וחוטמה המנוקד שחורים, ולא עושה יותר כדי למצוא חן בעיני אלה שגוהרים אליה מבעד לאשנב שהרי טוב כבר יש בה.
ריינה נשכה את אצבעה והיסתה בכוח את מחשבותיה המכוערות. "מכאן והלאה אני רינה," הזכירה לעצמה.
כשהגיעה לבנין הורוד, הקיפה אותו מהצד הלא נכון, ושוב לא ידעו סטודנטים לומר לה היכן החוג למקרא. מיואשת ישבה על הספסל, מעליה צייצה ציפור שחורה כתומת מקור. זוג השתרע על הדשא, עצום עיניים. החזיקו ידיים, התלחשו, צחקקו. היא ראתה את עצמה גוף שבור שחוקר את התנ"ך, וגיחכה. את חקר המקרא תממן מדמי האתנן. בארנק שלה מזומנים אסורים. בזחיחות דעת הניחה כף יד על פניה שלא יראו החולפים בשביל איך היא בוכה וצוחקת חליפין, מתגעגעת לאמא שחייה עלו באש מרגע ששלמה בנצה הביא את הממזר שלו לבית, והתקרה נסדקה באחת והקירות התרופפו אחריה.
ראשל חלתה כשלרנייה מלאו חמש עשרה. הרופאים מצאו גידול ממאיר שפשה בכל גופה. היא איבדה ממשקלה, שיערה נשר, ההקרנות והטיפולים הכימותרפיים התישו את כוחותיה. שכבה שנה במיטה והתקווה להצילה אפסה. זו הקללה, אמרה לעצמה, אלה הרוחות הרעות שבאו לבית, האישה הירוקה ידעה מה היא אומרת ואבא שלך השתיק אותה מפני שצדקה, לחשה ברגעיה הקשים.
שלמה בנצה היה מגיע הביתה בשעות המאוחרות של הלילה, ומתקשה לשאת את גניחותיה של החולה. לבו נאטם לסבלה. לילה אחד העביר את מיטתו אל חדר בנו. הוא שכר סוכנת בית, אנה, עובדת זרה מבולגריה, שתבשל ותנקה ותקום בלילה לדאוג לצרכיה של האישה על ערש הדווי. אבנר נמנע גם הוא מלהיכנס לבית והיה שולח את רנייה להביא את בגדיו ואת מגש האוכל שלו. אנה הייתה מכניסה לחדר בחצר סיר בישול ושתי צלחות. לימים העבירו לחדר שולחן קטן מהמטבח. האב ובנו היו נועצים באנה את מבטיהם ומריצים אותה מהחצר לבית ובחזרה. פעם ראתה ריינה את אביה שולח יד אל עכוזה של העובדת בזמן שתלתה כביסה בחצר. היא הרחיקה את ידו ממנה ועמדה בעיניים ריקות ואובדת עצות כששתי ידיה תלויות בייאוש על החבל. רנייה קראה לאביה לטלפון, ובאה לעמוד ליד אנה. "צריך להחליף לאמא בגדים," אמרה לה כשהאב תוקע בבתו עיניים קשות.
ראשל הושקתה בסמי מרפא ולא היה בה עוד כוח לצעוק. כשמתה בבגדיה הצואים, התחילה עננה לצמוח מתחת לתקרה הסדוקה.
רנייה חשה איך גלי חום עולים בראשה והבכי נשטף מעיניה.
*
חודש לאחר הלוויה נכנס אבנר למטבח ודרש מרנייה שתטגן לו חביתיות כמו שראשל הייתה מכינה בשבתות בבוקר.
היא קילפה פומלית ליד הכיור. בחוץ זרחה שמש חורפית נעימה. שלמה בנצה נסע לשני ימי הבראה יחד עם מתנדבי ועד השכונה ונשותיהם. הוא הזמין את אנה שפוטרה ממשרתה להצטרף אליו. סימונה שסיימה את שירותה הצבאי עברה להתגורר בגרעין התיישבותי בדרום.
אבנר הפציר בה, הוא רצה חביתיות. רנייה אמרה חלושות שהיא אבלה, שזה לא הזמן לחגיגה. היא שילחה אותו מעליה לחדרו.
"בנצה לא כאן, אבל אני כאן," אמר. הוא שם יד על הכתף שלה. "לך מכאן," אמרה בשקט.
הוא תפס במותניה. "לאן ללכת? שנינו לבד בבית ואת אוהבת אותי, טיפשה. "
הוא דחף אותה בתנועה איטית, במשחקי ידיים. התגושש איתה בבדיחות הדעת. כשהשליך את הפומלית מבעד לחלון חשה גוש מתהווה בבטנה והדפה אותו בכוח. היא לא זכרה איך היו בחדרה, שיערה הארוך מלופף בידו, משוך עד כאב. ידיו הידקו את הגוף הזעיר שלה. "די כבר, אל תיגע."
"שכבי אחותי הנחמדה," אמר לה בשחוק. נשך את שפתיה ודחף את לשונו בין שיניה והיא הכתה באגרופה על חזהו. "משוגע, מה אתה עושה?"
ניערה אותו ורצה אל הסלון, והוא מאחוריה, נדבק אל ישבניה המוצקים. "אין למי לצעוק. תקראי לשכנים!"
"שלא תחשוב על זה, אבנר. די, עזוב ..תגיד קודם שאתה אוהב."
"מופקרת קטנה, משחקת במשחקים… עושה עיניים בחלון, משתזפת. תראי לי איך את מנענעת, תטריפי אותי…"
היא זכרה שאחרי הצעקה שררה פתאום דממה בבית. רק השעון השמיע את צלילו המתכתי המנומנם. "קומי לכי," אמר לה ויצא.
אחרי המקלחת הקשה התעטפה בחלוק והגיפה את התריסים. באותה שבת תקף אותה עוד פעמיים ואמר לה שתשתוק כדי שתשמור את היופי הנהדר שלה, והיא חזרה ושאלה אם הוא אוהב, ועיניו צחקו לה את הצחוק משכבר הימים.
שבע שנים התעמר בה. פעם אחר פעם היה חוזר ונועץ את ציפורניו בשיערה, והיא ביקשה שלא. לפעמים חיכה נדב בחדרו. שניהם קראו לה מעבר לאדניות הפורחות, מגחכים ומחכים. ואם לא באה הגיעו אליה, נעלו את הדלת מאחוריה והשפילו את הבשר מלפנים ומאחור. וכל אותו זמן היה שלמה בנצה מתעכב בחנות הירקות שלו, מתבטל, מעשן ובוהה בחלל.
*
הסטודנטים בחוג למקרא הבריחו מעל ראשיהם ענני עשן שנסעו אליה. המרצה דיבר על תורת המקורות שניזונה משיטת הביקורת של ולהויזן לעומת גישותיהם של החוקר קאופמן והפרופסור קאסוטו. בהנפת אצבע מסתלסלת ניתח המרצה את הרס האמונה התמימה בתורה שקיבלו מסיני, והיא רצתה לקום ולשאול איך רואים הפרופסורים המלומדים, הויזן, קאופמן וקאסוטו את פרשת אמנון ותמר, היה או לא היה? הנה היא בת המלך, רצה במעיל הפסים הבתולי הקרוע, רצה בפראות, הנה היא בסמטאות רובע בית המלוכה, אפר על ראשה, עיניה נוטפות דם וזעקתה מהלכת אימים על הגגות, איש אינו בעקבותיה, גם הוד מעלתו האב שותק, ורק היא ממהרת אל בריכת המעיין המפכה בחצר הארמון ומשפשפת את עורה עד זוב דם, והגוף שפרפר ותהה אם אהב, מת לנצח.
"סליחה?" המרצה שקולו האיטי והקצוב הרדים את חלקיקי האוויר נעור, נעצר והיפנה מבטו אליה.
" כתוב במפורש: "ותלך הלוך וזעקה", זה כואב כמו תמונה מהחיים."
"גברתי הצעירה….מה שמך?"
בכיתה הייתה המולה והסטודנטים גיחכו. אחר כך הייתה מבוכה והיא נעמדה.
*
בשעת בוקר אפורה ומדכדכת שאל לאן היא הולכת והשיבה לו לאן שתיקח אותה הרוח. המזוודה והתרמיל לרגליה, ומכתפה השתלשל הארנק.
הוא כינה אותה חכמולוגית. היא הביאה את ראשה קרוב בתוך פניו."אתה ידעת, נכון? ידעת ושתקת," הטיחה בו ברגע בלתי צפוי.
שלמה בנצה עמד ליד העץ בסוודר שחור, מעך את הסיגריה ברגלו ועיניו המעושנות הביעו תמיהה. שפתיו הכחילו מפחד.
המלים התפרצו מבית החזה שלה כסילון קיא. "נתת לו להתעלל בי שנים, לעשות מה שירצה. סגרת הדלת וסגרת את העיניים והלב. אלוהים שלח את המפגע אל אוטובוס החיילים, אבל מכולם, מכל עשרות הבחורים הטובים שישבו ונסעו לכיוון צומת הדמים, מצא הרוצח את הפרצוף המאוס של הבן שלך מציץ בחלון. ריססו אותו…אוי, שלמה בנצה, אלוהים רואה ללב. הרבה זמן ידעתי שהוא יושב באיזשהו מקום, מסתכל עלינו מבעד לתקרה הקרועה, מקלקל לאליהו את התיקון, שבע שנים הוא מתבונן בסבלנות, שומע תפילה של ילדה, ובזמן שמתאים לו, הוא מכה, אלוהים מכה ח-ז-ק. "
ריינה הסתובבה ללכת בראש זקוף, יותר מדי זמן השתהתה במקום הארור הזה. היא החלה לרוץ ולרקוד ברחוב. ומאחור רץ האיש על סוללת האדמה, נפל וקם, רמס בדרכו את מה שנשאר משתילי סגל שלוש-גווני והרוח טלטלה את זעקת השבר הגוועת שלו.