מתוך גליון 21 של "זוטא" (שבעצם כולו, באופן ישיר או עקיף, על טהרת המטע עם תרגומו של איתי רון, יצירתה של סמדר לומניץ ותחריט של חי קשת, אישהּ של אביטל). הנה הקישור:
סונטה הפוכה/ שחר-מריו מרדכי
לאלישבע גרינבאום.
תִּהְיֶה זוֹ טָעוּת גְּמוּרָה לְצַפּוֹת פּתְאֹם לְמוֹתֵנוּ
הַיּוֹמָן מָלֵא וּמַדַפֵי הַמְּקָרֵר עוֹד לא רֵיקִים
וְיֵשׁ מָטָלוֹת שֶׁהַלֵּב דּוֹרֵשׁ לְקַיְמַן.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא לִקְרַאתֵנוּ
אֲבָל בֵּינְתָיִים הַמּחַ פּוֹעֵם; הַלֵּב מַחְכִּים
וְהַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ עוֹד זְמַן
וְיֵשׁ כָּל-כַּך הַרְבֶּה צִיפּיוֹת.
בָּרוּר. לא אֶת כּוּלָן נְמַלֵא
אֲבָל יִהְיֶה זֶה עָצוּב אִלְמַלֵא
מֻמְּשׁוּ יוֹתֵר מִשִּׁבְרֵי אַלְפִּיוֹת.
חֶשְׁבּוֹנוֹת יְמַלְאוּ אֶת יַמֵינוּ
הֲרֵי לא אֶת כּוּלָם נִפְרַע
אֲבָל תִּהְיֶה זוֹ שְׁטוּת גְּמוּרָה
לְצַפּוֹת פִּתְאֹם לְמוֹתֵנוּ.
בעוד כארבעה חודשים תמלאנה חמש שנים למותה של אלישבע גרינבאום, משוררת ומחזאית. אלישבע הלכה לעולמה בגיל צעיר מאד, בטרם מלאו לה ארבעים. בשנות חייה הקצרים הרעיפה בנדיבות מכשרונה ומחדוות הנתינה שלה. את אלישבע הכרתי בשנת 2003 במסגרת מתא"ן, ובשנת 2004 עבדתי עימה, ואף הנחינו יחד פסטיבל שירה. בקיץ 2004 נתנה לי אלישבע קופסת גפרורים זעירה ובתחתיתה שתלה את מילותיה של יונה וולך: "הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים/ הלכתי אצל אלוהים/ הציע לי את כל החיים/ רציתי יותר רציתי את כל החיים". ואלישבע לא ידעה אז שימיה ספורים. קופסת הגפרורים מונחת אצלי על מדף הספרים, ואני מצטמרר ממנה כל פעם מחדש. אהבתי את אלישבע אהבה גדולה. כשהיא נפטרה ב – 31 בדצמבר 2004, מותה לא נתן לי מנוח. ימים ספורים לאחר מותה, בראשית ינואר 2005, נכתבה הסונטה ההפוכה בראשי כשהתהלכתי ברחוב שלמה המלך, בו התגוררתי אז, וחפשתי לאורכו סיסם הודי (מה זה, לעזאזל, סיסם הודי?), עליהם (הסיסם והרחוב) שוררה אלישבע בשירה היפה "פתאם בצהרי תל אביב" מתוך ספר ביכוריה "ערף האור" (הליקון, 2000). בין השנים 2001 ל – 2004 מִעטתי לכתוב. השתלט עלי מחסום כתיבה, ושתיקה גדולה ירדה עלי מטעמים שונים. אירועים שונים, שהתרגשו עלי באותה תקופה, פרצו את מחסום הכתיבה. השיר על אלישבע היה, למעשה, הראשון. אבל לא העליתי אותו על הכתב משך שבועות. לא הייתי מסוגל. הוא פשוט ליווה אותי בלכתי, בשכבי, בקומי. אני מתגעגע לאישה המופלאה הזו. בפראפראזה על משפט משירתה: "אֵינוּתה מָלְאָה עולם".
שחר-מריו מרדכי משורר
שחר-מריו, שיר יפה מאוד למשוררת נפלאה שהלכה לעולמה בטרם עת בדומה לאותה משוררת שציטטה, שאף היא הלכה לעולמה בטרם עת. שחר-מריו, אני אוהב את הסונטות שלך גם כשהן הפוכות על הראש. ייתן לך השם חיים ארוכים וכתוב הרבה שירים טובים. ועוד דבר, טוב שהזכרת לכולנו את תאריך מותה של אילשבע גרינבאום. אני מתכוון להקדיש לה את פינתי "שיר אחד עם הארה" סביב אותו התאריך. תהיה זו תרומתי הצנועה ליפי שירתה שהספקתי לפרסם גם בפינתי ב"מעריב". רני.
רן, תודה!
וכן. הקדש לאלישבע וליפי שירתה את פינתך הרשתית "שיר אחד עם הארה" בסוף השנה האזרחית. אם תשכח, אשלח לך תזכורת.
אוהבת מאוד את השיר כפי שכתבתי לך בזוטא. לא הכרתי את אלישבע היטב אבל השתתפתי בקורס של מתא"ן וגם עלי היא הרעיפה מחומה וקסמה.
לי, תודה (גם על דברייך כאן וגם על דברייך ב"זוטא").
לא ידעתי שהיית במתא"ן. באיזו שנה היית?
יפה מחוות השיר לאלישבע ז"ל לא הכרתי אותה ,אבל השיר שלך מציב לה מעין גל עד ,והופך את סיפורה למשהו אוניברסלי לא סתם בחרת בסונטה הפוכה שכן,זו מציגה איזה סדר קפדני שהופר כמו שבנושא השיר הציפיה למוות באמצע המולת החיים ועשייתם השוצפת לא טבעית ומופרכת- הפוכה כביכול לחוקיות החיים, אבל המוות מסתבר בא תמיד במפתיע וקוטף באמצע החיים, באמצע הנשימה פועל ומונע על פי חוקיות לא מובנת, אחרת.
יש שמאמינים שהאדם מרגיש אינטואיטיבית מתי ימות, נפלאים הדברים מבינת אנוש . אהבתי את שירך שחרמריו היקר
על אבן האבל הנחת שיר נפלא מאד
שולמית, תודה.
כמה חזק המשפט "אינותה מלאה עולם"
על היש שבהעדר- כל כך נכוןץ
חנה היקרה, תודה. אהבתי את קריאתך. לא רק משום שכיוונת לדעתי. גם משום שאת…חנה.
חנה, עכשיו אני גם שם לב לתגובתך הנוספת. המשפט העוצמתי "אינותה מלאה עולם" לקוח (בשינוי קל של הנמען) מתוך שיר אהוב עלי במיוחד של אלישבע. שם השיר: "פתאם בצהרי תל אביב".
שחר, לא הכרתי את אלישבע גרינבאום, אך אני מכיר חלק משיריה.
היא אחת מכותבות עברית המרגשות ביותר שפגשתי מן הדור האחרון. לא פלא שנחקקה בליבך ובליבות רבים אחרים. לא פלא שמותה היכה בך וחילץ ממך את הסונטה ההפוכה הזו, הפוכה כי חייה כשירתה היו הפך גמור לנתק המוות.
אני מוצא בשירתה כאב גדול כל כך בכפיפה אחת עם אהבת אמת לעולם ומלואו, אהבה ללא עור וממילא כמיהה חדה, ממש אכזרית, לקבל אהבה.
ואת כל זה היא כותבת בחיוּת מסנוורת בשיריה. אי-אפשר שלא לשים לב לליריוּת ולכוח הפואטי הטהורים והטבעיים כל כך הפורצים ממנה.
נדמה כי חייה היו באוקטן אהבה גבוה, אולי גבוה מכפי שגופה למד לשאת. ישנו שיר נהדר שלה המתחיל במילים "הרוצה לראות יופיו של יהושֻע", סופו של השיר הולך כך:
הרוצה לראות ביופי, ימתין לקרן חמה ראשונה
נשברת בדמעתו של יהושע.
במקום שם נושרת טיפת זוהר
על אדמת ירושלים, פורץ ועולה
אריה בשר ודם מתוך האפר,
ורבוא אריות זורחים מנשירת דמעות;
חדי שיניים, עַזי שמש, מבעבעים,
נכונים לטרוף נפשם בכפם לאהבה.
איזה יופי ואיזו אהבה שכולה היא. חן
חן, מקריאתך אותה – אתה לומד להכירה.
יפים דבריך. והשיר שצטטת – נפלא. והנה כמה תובנות של אלישבע משירה "התבוננות", שקשורות ל"כמיהה החדה", אותה זיהית, ולא בכדי, אני חושב, התחברת לפן הזה:
"לב הוא דבר אכיל…
אהובי ישן בשלווה
מתחת ליבשת אנטארקטיקה…
בדידות נחבטת בקירות
עטלף מטורף מהאור…"
שחר, השורות שהבאת כאן יפהפיות מרוב שהן כואבות וכואבות מרוב שהן יפות. חן
קח עוד מדהימה אחת, חן:
"קָשִׁים גַּעְגּוּעַי כְּעֵינִית הַפְּלָדָה
הַפְּעוּרָה בַּדֶּלֶת".
(מתוך "גלוּת המאהבים" ב"עורף האור").
והמלצה לכולם:
אלישבע ידעה לדייק את
לבבה ונפשה בכל מְאדֶיהָּ.
שירתה בהירה ועזה. מזוקקת.
לקרוא, לקרוא; להתוודֵעַ.
ווי, שחר אני ממש זוכר את השורה הזו. נדמה לי שהיא נכנסה בדלת האחורית של אחד משיריי שפרסמתי בספר שלי.
אני זוכר הרבה שורות שלה בגלל החדות שלהם, בגלל הצבעוניות והציוריות החד-פעמית.
אני זוכר למשל סדרת שירים שלה שנדמה לי שקוראים לה "דף תלוש מיומן" (עם תוספת תאריך). משהו יפהפה, כאוב כל כך.
מצטרף להמלצה: לקרוא, להתוודע, בלי ספק לאהוב. חן
חנצ'ו, ספרך ער וישן לפרקים על מדף ספרייתי. לאיזה שיר נכנסה השורה הזו בדלת האחורית, כהגדרתך? שלח לי הפנייה, ואקרא אותו בקריאה מחודשת חמוש בתובנה הזו.
אני צועד הרבה במרחב.
🙂
שחר החמוד, אני לא סגור על זה והספר לא כאן לפניי. אני חושב שיש משהו עם עיניים באיזור שירֵי ה"כרמלית". אבדוק שוב ואם אמצא משהו נוסף אחזור אליך בעניין. אני זוכר שהיה שיר שממש רציתי להשתמש בדימוי הזה, אבל, אפעס, הוא רשום על שמה של אלישבע, מה לעשות, אז הלכתי בדרך אחרת.
אני יודע גם שמשומה מאז שקראתי את הדימוי שלה היחס שלי לדימוי העיניים בכלל התגבר והתחדד.
נפלא לי שאתה צועד בצעדיי מידי פעם. האם תְזַכֶּה גם אותי בקרוב לצעוד במרחביך הכרוכים בכריכה אחת? (מצטער, לא יכולתי להתאפק…).
עוד ד"ש חם ממני, חן.
זו לא טעות גמורה לצפות לזכרונותינו, שחר. קופסת גפרורים דומה מונחת על שולחן עבודתי (ואני, שבדרך כלל לא שומרת, שומרת ושומרת אותה), ואחזיר לה, לאלי7 (כפי שחתמה לי את שמה) את מילותיה שעל הקופסה:"חיוכך מפציע ממעמקים, זורח על פני החדר, קסם מהלך על מילותייך, ועלייך…" והיא אכן הייתה משכמה ומעלה, נבונה, חיננית, ורבלית, אנושית וחמה. ואנחנו אכן לא ידענו את אשר יבוא, רק אני שאלתי ביני לבין עצמי – הרהורים של אישה לעצמה – למה היא כל שברירית ודקה ושקופה ומצטמקת ונעלמת בין הסריגים שלבשה… ואוי, איך שהיא לא ידעה ולא ציפתה, ולא ולא…ובאמת, באמצע מטלת החיים הגדולה שלה (!), באותו דצמבר קר וארור, נסעתי לירושלים, להגיד להוריה, לתאומתה, ולאחיה מילה אחרונה חמה. וחבל וגרוע וטוב ונהדר שנכתב לך מתוך כל זה… חשבונות ימלאו את ימינו.
במובן מסוים, לבנה, היא גם הפגישה ביננו, לא?
אלי7 (נכון, כך חתמה) אהבה את תרגיל הגפרורים (תרגיל, שגם אמיר מזכיר בתגובתו למטה). ניחנה בחשיבה מקורית וידעה לזמן את המוזות בעבור תלמידיה. היא גם הנחתה סדנאות תיאטרון לאסירים בבתי סוהר. האמינה בסגולות היצירה לשיקום הנפש. במסגרת עבודתי עימה שוחחנו על קשיים, על מהמורות. אבל על גב קופסת הגפרורים כתבה לי "הו-מריו, לוּ אתה יסוריי, אתייסר בשמחה כל חיי".
תוכל בבקשה להסביר… "לא אתה ייסורי, אתייסר בשמחה כל ימי חיי"?
התקשיתי להבין את האמירה הזו
שיר מאד יפה ומרגש.וגם מה שכתבת פה מרגש מאד. מאד אהבתי את שירתה של אלישבע גרינבאום, אם כי לא הכרתי אותה אישית.
תודה, תמי. מאחר ושנינו אוהבים את שירתה, אביא את שירה המצמית "שיבה" (מתוך "עורף האור"):
שוב חפצים
מקבלים את פני בנאמנות אין קץ.
שידה, עציץ סיגליות, שעון עומד,
טלפון עטוף אבק שתיקה.
טבור החדר, זקן חסר שיניים
מחבק בזרועות לחות,
נושף לתוכי הבל פה דחוס,
מעורר
תנועה חסרת כנפיים –
זבוב שט בבריכת תה נשכחת,
בלב גינת ורדים מצויירת על ספל –
גוייה נקודתית.
בתוך הרדיו סוערים חיים:
אלפי פליטים זורמים אל הגבול,
טמפרטורות צונחות,
מטיילי צפון שבים לביתם –
אורחים לרגע.
בחלון מרצד זוג סגלגל מול טלויזיה,
ידה על ירכו השעירה,
אני על משמרתי:
הוא מלטף את שיערה, לוחש
משהו. צחוקה
פוער חור ברצפה –
אני נשמטת מתוך גוף
נאחזת בשפת שולחן
קירות לובן מתנפלים
הוויית בשר הופכת
עין אינסופית שלתוכה קורסים
מדפים, שטיח, מנורת לילה,
אור שאין ביכולתו להאיר
את מה שהתרוקן מהמבט.
שחר-מריו, נשמה טובה,
הרגישות בה אתה מזכיר את אלישבע זיכרה לברכה
מרגשת אותי מסיבות רבות.
קראתי שירים ומחזות שלה שלה בספריה
ובאתר האינטרנט שמאגד את יצירתה המבורכת
בראייה יחודית של אשה צעירה ומוכשרת.
זכית להכיר אותה ולעבוד איתה,
מכל קשר אנושי ואומנותי חווים את החיים.
מיכל, תודה. אכן, זכיתי.
ואני שמח שהתרשמת מיצירתה.
האם ערב השירה במרכז גן מאיר היה מוצלח מבחינתך?
מיכל, ה"מוצלח" במקרה הזה טמון בחשיבות של מפגש צמתי המקום-זמן-מסר. הבעתי את דעתי על האירוע בבלוגייה, ואחזור על דבריי כאן:
מעבר ליפי השירים, 'המדיום הוא המסר'. הקריאה לסובלנות אינה אצורה רק בנאומים שנישאו, אלא – ולעיתים זה אף יותר חשוב – במקום ממנו יוצאת הקריאה. פחות משלושים יום לאחר הרצח, שאינו אלא עליית מדרגה בתולדות הפשע בישראל, השירה והזירה! השתלבו לכדי אמירה חשובה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
חברה צודקת, בריאה, מתחדשת ויוצרת היא זו שמעלה על נס את חירות הפרט בצד גיבוש הקולקטיב ומתן לגיטימציה לקהילות השונות, מהן מורכב הקולקטיב. אחרת – אנה אנו באים?
מסכימה עם כל מילותיך הנבונות
נכון הוא שהמסר משמעותי בקשר עם המקום והזמן.
המסר החינוכי של ביה"ס צריך לתגבר את לימודי
הכתיבה היוצרת במשוררים (ולא רק במורים)
לעידוד כתיבת השירה האישית והחברתית
כמעודד למעורבות וביטוי אישי.
האתר האינטרנטי של אלישבע גרינבאום המנוחה, מרגש.
שחר
אוהבת את שירך אך יותר אוהבת את מה שכתבת באופן אישי על אלישבע.
אלישבע הדריכה אותי במתא"ן. הייתי במחזור הראשון שלה. היה ביננו קשר מיוחד. עדיין שמורים אצלי פתקיה ושיריה שנכתבו לי וטרם נפתחו מאותה חבילה אותה גנזתי.
מזדהה עם החסר שלך.
איריס, תודה.
לא הבנתי למה גנזת. אולי תספרי לי כשניפגש בקרוב.
שחרמריו, שמחתי לפגוש אותך אתמול.
השיר שכתבת לזכרה של אלישבע גרינבאום מאוד יפה (לא הכרתי אותה לצערי). בלתי נתפס המוות.
יש אתר הנצחה לזכרה, מאוד מרגש.
תמי, גם אני שמחתי לפגוש אותך השבוע באירוע המרגש בגן מאיר.
תודה על תגובתך.
שחר, שיר מצבה כואב וחזק העמדת כאן לאישה אמיצה ויקרה מאוד שרבים כואבים עדיין את מותה, ומשוררת מבטיחה שהותירה אותנו עם הרבה פחות ממה שרצינו. "הַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ עוֹד זְמַן ויֵשׁ כָּל-כַּך הַרְבֶּה צִיפּיוֹת" אכן התרסקה ל"שברי אלפיות". קופסת הגפרורים שהזכרת העלתה בי זכרון מכאיב.
היכרתי את אלישבע לפני יותר משתים עשרה שנה, כשהתקבלה לביה"ס לשירה של הליקון, ונפרדתי ממנה בעל כורחי כששבה ללמד שם. אוסיף פה מלים שכתבתי על מותה שבא בחטף. היא המשיכה לכתוב וללמד ככל שעמדו לה כוחותיה. לא עלה בדעתה לוותר.
שבוע לאחר שהבדיקות הרפואיות אישרו את החשש היותר נורא, נסעה איתי בפעם האחרונה אל מחוץ לעיר, לזכרון יעקב, למפגש של כיתת השירה העִברית-ערבית של הליקון. אני זוכר אותה מכה בגונג לסיומו של תרגיל על הדשא בבית דניאל, מחלקת טושים צבעוניים לתרגיל אחֵר בכיתה, קוראת שירים, מסבירה, צוחקת, מקשיבה. היא הייתה כבר חלשה מאוד וסבלה כאבים קשים אבל היתה זו הרוח – רוחה החיה כל כך – שנשאה את הגוף למרות הכל.
בערב היא אספה את הכיתה במעגל וביקשה מכל משתתף להצית גפרור, ולדבר על חייו כל זמן שהלהבה בוערת. והפעם החליטה אלישבע להשתתף בתרגיל בעצמה. היא קמה, הציתה גפרור, הביטה באש המאכלת אותו, ואמרה: "יש לי הזדמנות להיוולד מחדש. אם אני לא אמות. אני חושבת שאני יכולה לקחת את ההזדמנות הזאת ולבעור אותה, ולא להתכלות בה".
המחלה גברה על גופה אבל לא על רוחה. בחודשיים הבאים כבר לא יכלה ללמד, אך רק שבועיים לפני פטירתה עוד אמרה לי שהיא מעריכה שתשוב ללמד "רק בפברואר". מותה המהיר והאלים היכה בכולנו. אבידה איומה ופתאומית.
אמיר, תודה על דבריך. קראתי אותם ב"רשות היחיד" י"ג, תחת הכותרת "הבית של אלישבע". ומרגש לקרוא אותם שוב. בהמשך דבריך ציינת את המעבר של אלישבע לבית הראשון שלה אחרי שנים של דירות שכורות. "פעם ראשונה, יש לי בית" היא כתבה ביומנה, שקטעים ממנו פרסמת ב"רשות היחיד". "פעם ראשונה יש לי בית". כך כתבה באוקטובר 2004, כשבר ידעה שהיא חולה, והעדיפה לכתוב "חולה".
ואם בבית של אלישבע עסקינן, באותו גליון הבאת את שירה "דירה להשכיר", שנחתם במילים המרעידות בדיעבד: "אני יודעת, מתחת למרצפת שבורה, מחכות לי גפני ותאנתי".
אכן, כפי שציינת, הבטחה גדולה, שניטל ממנה הכח להמשיך להוציא לפועל.
שחרמריו, כפי שכבר נאמר כאן וגם על-ידי בפגישתנו החטופה: אין כמוך! לרגש, להפתיע, ליצור את העולם חד וכואב כשבר זכוכית. כתוב לנו עוד, שחרמריו.
איתי
איתי, תודה! דבריך יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב. זה ניכר בבחירות התרגומיות שלך, במייל שכתבת לי, במבע עיניך הטובות, ששזפתי לדקות ספורות בפגישתנו החטופה. תודה שבאת לאירוע. זו היתה הפתעת הערב, מבחינתי.
ואל דאגה, כל עוד העולם כנייר זכוכית בבשרנו, אכתוב. ואתה, תרגם לנו עוד מן היופי הקטלאני. הנה, אשתף אותך בקטלוניה שלי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showP
ost.php?itemID=6008&blogID=199
שנה טובה מאד, איתי!
שחר שלום,
שירך עורר בי תחושה נושנה,
תודה על כך!
לעיתים חווה אדם ארוע מסוים שמאפשר להבדיל בין עיקר לתפל. ואז הדבר פועל כזריקת מרץ, אלא שהמציאות (סם הרדמה) והזמן (משכך כאבים)פועלים כמו מכבש ורק יחדי סגולה מצליחים לנצור את הדחף לפעול.
צחי, תודה על תגובתך. כתבת לי דברים יפים. ונכונים, בעיניי. האם אנחנו מכירים? אשמח אם תרענן את זכרוני אם כן, ואם לא – נעים להכיר (אשמח אם תספר לי, גם במייל פרטי אם תרצה, מאין באת ולאן תלך).
אוי שחר יקר
שירך מרעיד ומותה של אלישבע – אבידה ענקית
אהבתי אותה
מה שכתב אמיר מרגש ומעציב כל כך כל כך
גבריאלה בכתב העת המקוון בעריכתה "שיר חדש" פרסמה מספר שירים לזכרה
ריקי, קבלתי כמה וכמה תגובות פרטיות, שלא חדלות להרשים אותי כמה היא נגעה באנשים. אכן, אבידה ענקית. היא למנוחה, ואנו לאנחה.
כשנפער
געגוע רחב
כרוחב חיינו
אנחנו נופלים
פנימה
ואם לא נתגעגע, ולא ניפול, איך נדע שחיִינוּ?
שנדע לקום.
היי שחר
אני מרגישה שזה ממלא את הלב לדבר על אלי-שבע
שיש בה שבע פעמים את האל בתוך שמע…
המון כח ריגשי, מילא אותי לקרא עליה, והשיר שלך הוא חלק מימה שכתבת עליה…
זה להזכיר לי שזאת טעות איומה לצפות למותינו…
ויש כל כך הרבה ציפיןת.
עכשעו בוקר, תהיה זאת טעות גמורה לצפות…. החלטתי לנסות
ל הזכר
לההעיז
להאמין
בזמן האחרון יותר מידי ציפיתי.
להתראות טובה
להתראות טובה
לא הכרתי את המנוחה, וכל כך התרגשתי מדבריך ומן ההשראה שהשפיעה עליך ועל אוהדיה ותלמידיה. עשית חסד של אמת. ושירך שפרץ את המחסום מלא השראה.
רות, תודה. אלישבע עשתה חסד עם רבים שנקרו על דרכה. כבר הזכרתי שהעבירה סדנאות תיאטרון לאסירים בבתי סוהר, עבדה עם בני נוער. אולי הפוסט הזה הוא תודתי לה.
גם עכשיו בוקר, טובה.
והלוואי שנטעה נכון.
שחר מריו, אנדרטה שירית מרגשת הקמת כאן לאלישבע ועניין בשירתה ובה.
והיפה הוא שיש תקווה. כי לעומת "עוד זה מדבר וזה בא" האיובי-הטראגי,
אתה מדגיש ש"תהיה זו שטות גמורה לצפות פתאום למותנו".
תלמה, תודה על קריאת הרנטגן שלך. כאן ובכלל.
ותודה על משפט הפתיחה של תגובתך. לוּ קורא אחד יתור אחר יצירתה של אלישבע בעקבות הפוסט הזה, יהא זה שכרי.
שחר -מריו יקר, השיר שלך מרטיט נימי לב,ניכר שזרם בך זמן רב כי לשורות יש ניגון פנימי שמוליך אותן הלאה ולעומק. המות תמיד בא במפתיע, אף אם מצפים לו, ודמותה של אלישבע כפי שציירת אתה ואחרים מקסימה, ראיתי אותה רק כמה פעמים, אבל חום מבטה זכור לי, צריך לדעת למצות את הנפשות שאנחנו ושל הקרובים לנו, אולי זו הנחמה
חני, יקרה. התגובה שלך גם מנגנת לי על מיתרים פנימיים. תודה.
ובאשר לאלישבע וחום מבטה, אצטט את המשפט החותם את ספר ביכוריה: "כְּבָר אֲנִי דְּבֵקָה בְּעֹרֶף הָאוֹר".
שלום שחר מריו
כבר קראתי בעבר את השיר היפיפה שלך על אחותי אך התרגשתי לקרוא אותו שוב ובמיוחד לפגוש את השפע הנהדר הזה של תגובות, מחשבות, וזכרונות של אנשים. האופן שבו אתה חי את שירתה ומהווה השראה לאחרים לקרוא אותה ולעסוק בה נוגע ללב.
תודה
ידידה (תאומתה של אלישבע)
ידידה היקרה,
רבות התגובות שרגשוני, אבל – מטבע הדברים – שלך עלתה על כולנה. לא רק מפאת תוכנה, אלא גם מפאת מוֹענה.
זכורה לי התכתובת הקצרה ביננו לפני כמה שנים, אך אני נרגש שמצאת את הדרך אל הפוסט הזה, ושגילית כמה השראה העניקה, ועדיין מעניקה, אחותך. היא לא תִּשָּׁכַח מלב.
שנה טובה מאד לך וליקירייך,
שחר-מריו.
לשחר-מריו שלום,
נכון, "תהיה זו טעות גמורה לצפות פתאום למותינו" היות והמטרה, כפי שצטט אמיר אורן את אלישבע היא "לבעור…ולא להתכלות".
כפי שכתבה ידידה, בשירך, שחר-מריו, בהדים שהשיר עורר, בהנחייתך את ערב הזכרון לאלישבע, בתגובותיך העניניות והאנושיות לכל כותב, בכל אלה וביותר, תרמת לבעירה הנצחית של רוחה של אלישבע.
בשם כל המשפחה, תבוא עליך הברכה, ושנה טובה לך ולכל יקיריך,
צ'רלי (אבא של אלישבע)
צ'רלי, אהבתי את בתך, ואוסיף לאהוב. ואני יודע שחלק מיפי אישיותה נזקף לזכותך, כדברי אלישבע בשירה "בריחה מסדום": "הו, אבא. אתה לִמַּדְתָּ אותנו נדיבוּת".
כשהעליתי את הפוסט הזה לבלוגי, לא שיערתי כמה אתרגש. למשל, קבלתי במייל פרטי שיר חדש ומטלטל המוקדש לבתך ממשורר אהוב (אחד המוכשרים בארצנו), ואולי הוא יחשוף את שירו בפני משפחתך בעתיד.
תגובתה של ידידה ותגובתך, צ'רלי, מרעישות אותי. "המלח כבר מטפס במיתרי קולי".
תודה, צ'רלי. שנה טובה גם לך וליקיריך.