שחר-מריו מרדכי משורר
"זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון"
שחר-מריו מרדכי
פורסם בגליון ערב ראש השנה תש"ע, "מקור ראשון".
ראש השנה מסמן מהפכה בתפיסת הזמן – הן הקולקטיבית והן הפרטית. אינני בקי בהלכות עמים קדומים, ואינני יכול לומר בוודאות כיצד מנו את הימים ואיך חִשבו או חָשבו זמן. למיטב הבנתי סייעו עונות השנה ומחזוריות הטבע לעמי קדם בהבנת רצף הזמן. אך האם אכן נתפס הזמן כרצף ליניארי או שמא כמחזור מעגלי, השב על סביבותיו? עמי קדם סגדו לשמש ולירח ולכוכבים, שהפציעו ונעלמו וסבו על עקבותיהם, בדומה למעקב שניהלו העמים אחר מסלול לכתם ושיבתם של החורף והקיץ לצרכים חקלאיים. סביר להניח שכך נוצרה זיקה בין הסגידה לאיתני הטבע לבין האמונה באלילים. תפיסה מורכבת יותר של זמן תבשיל רק עם זניחתה של העבודה הזרה וזריחתה של האמונה במונותיאיזם, האל האחד. רק אז יוכל מייסד המונותיאיזם, אברם, להבין את פשר ההבטחה הא-להית לעשותו לגוי גדול בעתיד, שכן העתיד הוא חלק מזמן ליניארי, לא מעגלי. יחד עם זאת התפיסה המעגלית מזדהרת במונח "שנה". המילה שנה מהדהדת את החוזר ונשנה כשם שחג מרמז על חוגה ומעגליות. ומתי נטבע המונח שנה? אמנם חיי גיבורי התנ"ך חושבו במניין שנים, אך ראש השנה העברי-יהודי לא זוכה בתורה לשמו המקובל כיום. וגם לא חג החירות של ניסן, שנחשב אז לראש החודשים, שנאמר: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב'). ראש השנה נקרא "שבתון זכְרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כ"ג, כ"ד) או "יום תרועה" (במדבר כ"ט, א'). כך או כך אין ספק שמניין השנים סימן שינוי סדרי עולם בתפיסת הזמן, ויתרה מזאת: קביעת ראש השנה, ראשית לשנים כולן – בבחינת "זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון" – אינה אלא מהפכה, שליהדות תפקיד מרכזי בה.
בבית הכנסת של ילדותי (שמעל שערו התנוסס הפסוק: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו") נחרת בי המשפט "זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון", אותו נהוג לומר בימי ראש השנה – זכר למעשה בראשית של בורא עולם. אולם רק בראש השנה תשנ"ה, בעת שירותי הצבאי, בעמדי על הר כנען הסמוך לצפת, הבנתי לפתע באופן אחר את "זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון". הרי ראש השנה היהודי אינו נחוג ביום בריאת העולם, אלא ביום בריאת האדם, שהרי העולם, ע"פ האמונה, נברא בכ"ה באלול. וברגע ההוא על הר כנען נטלתי חירות לעצמי לפרש את "תחילת מעשיך" כזכרון גם לְיום ראשון של אדם ולא רק של עולם. חיזוק להארה זו, שניחתה עלי אז, שאבתי מהגילוי שאירועי מפתח נוספים חלו בראש השנה על-פי האמונה. כך, למשל, בראש השנה, ע"פ האמונה, פתח נח את מכסה תיבתו וגילה עולם חדש, וביום זה בָּטלה עבדוּת מאבותינו במצרים. כלומר: זהו יום תחילת מעשים של אדם, של אומה ושל סדר חדש שנברא על חרבות העולם הישן. נח ומשה חתמו את חייהם הקודמים ופתחו פרק חדש, שאינו דומה כהוא זה לקודמו. היה זה בעבורם ראש השנה של חייהם הפרטיים החדשים גם אם נכון הדבר לאנושות כולה (במקרה של נח) או לאומה בהתהוות (במקרה של משה). לכן, בעצם, בעת שאנו מציינים את ראש השנה – שאינו אלא מהפכה כלל-אנושית בתפיסת הזמן – יכול הדבר לשמש נקודת ציון גם לאדם היחיד.
ואכן, בעת שהגעתי אני אל הר כנען לא יכולתי שלא לחשוב על מסעו של אברם לארץ כנען. כמו נח לפניו וכמו משה אחריו, שם אברם קץ לעולם הישן, שאותו הכיר ובתוכו חי, ויצא לדרך חדשה, אברהמית. אמנם דרכו החדשה השפיעה על כלל האנושות, אך האם הבין זאת בראשית נדודיו? ספק. למעשה, היה זה מעין ראש השנה הפרטי שלו שהוביל – ברבות הימים – לבריאת תפיסה חדשה לאנושות כולה הן באשר לקיומו של אל אחד והן באשר לקיומו של עתיד בזמן ליניארי. ביום בו, לפי האמונה, נתץ אברם את הפסלים, הוא בעצם נתץ גם את הזמן הישן, המעגלי. הוא בחר להיחלץ מתוך כסות שלא תאמה לעורו. וכפי שעצר אברם בזמן כדי לבחון את סביבתו, לקרוא תגר על מוסכמותיה ולצעוד לעבר עתיד שביקש חלק בעיצובו, כך עשיתי גם אני באותו ראש השנה על הר כנען. בזמן ההוא, בעמדי על הר כנען, הייתי האדם הבודד ביותר בעולם. שם כתבתי את אחד משירי ביכוריי, "וחושך על פָּנַי. תהום…", שבחלוף כמה שנים הפך להיות פרסומי הראשון כמשורר (במוסף תרבות וספרות של "הארץ") :
חָשַׁבְתִּי כִּי אֲנִי עָשׂוּי שֶׁמֶשׁ;
אַךְ בְּגוּפִי זוֹרֵם לַיְלָה, וְאֵלָיו לִבִּי קַשׁוּב.
עַל-כֵּן כָּל יוֹם אֶנְצוֹר אֶת לֵיל אֶמֶשׁ;
כִּי מִלַּיְלָה אֲנִי, וְאֶל לֵילִי אָשׁוּב.
עמדתי בהר. הרוח צלפה על פניי וגלשה במורדות ההר והרעישה את העמק ואת גלגל החמה הבוער מעל. אבל לא ברוח, לא ברעש, לא באש. בקול דממה דקה גמלה בי ההחלטה לצאת למסע אל המקום אשר הראה לי קול פנימי. כמו תרועה פנימית. שם ראיתי את הקול ורוח נכון חִדשתי בקרבי. בראש השנה ההוא פקע ממני דבר-מה שביקש להיחלץ. ואת ה"לֵךְ לְךָ" ההוא, שאולי טרם השלמתי, התחלתי שם. הסנה בער בתוך הגוף, והלב תרגם אותו לשירת מסע. ומאז – זה היום תחילת מעשיי, זכרון ליום ראשון.
תש"ע טובה לכולנו!
הנה, מתוך ראש השנה לבלוגי במטע:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3523&blogID=199
שחרמריו, אין ספק שאז ברגע המכונן ההוא, כשכפקע ממך דבר-מה שביקש להיחלץ והסנה בער בתוך גופך, הבנת אל-נכון שניתן להפציע שחר…
שתהיה שנת יצירה נפלאה.
איתי, כתבתי אליך, האם ראית?
ושחר מריו, עוד מעט אקרא בריכוז, בנתיים איחולים לשנה החדשה.
סבינה, עוד אגן האגם עגום; המפלס בלי פלוס, ויש רק היקוות של תקוות.
אבל אני מאחל לך לחזות בכנרת מלאה עוד בשנה הקרובה. השמחה שלך היא השמחה של כולנו.
איתי, יא שועל קטלאני שכמוך. זה יפה ככה? לעשות שימוש במילים משירי, שרק אתה מכיר, ולתת להן פומבי בטרם עת?
חכה, חכה שאני אפציע עליך.
🙂
תודה, יקירי, על התגובה היפה. שתהיה לך שנה מפעימה.
יפה ומענין מאמרך, שחרמריו היקר, אהבתי את המפגש בין ראש השנה הכללי לבין ראש השנה הפרטי החוויתי שלך שהוא יום זכרון פרטי וסמן דרך חשוב. אתה כותב נפלא.
ולשנה החדשה שיהיה לך מה שמספיק
אמן!
שנה מאושרת, שחר מריו
תודה, שולמית. שתהיה לך שנה טובה. בריאות ואושר ואהבה. וחזרי לגוש דן. לסתיו כאן יש ניחוח של אושר.
חנה, זו את שכותבת נפלא. ואני מצפה בכליון עיניים לתוצר המוגמר. שתש"ע תצלח דרכך.
היי שחר
חג שמח
מענין לקרא סיפור שלך, יש בו גם שירה…
זרימה ….
המוצא שלנו נידבק בנו.
לפעמים אני חושבת איך היו חיי אם לא הייתי דתית…
ואין לי תשובה.
זה כמו לשאול אותי מה היה קורה אם הייתי נולדת כושית.
שנה טובה
טובה
שנה טובה, טובה. תודה.
תודה גם על עונג שירת המלאכים והפרוכת שלך.
מעגל שנה מאושר לך, שחר, ובהצלחה עם הספר החדש.
שנה טובה שחר-מריובהצלחה עם סיפרך החדש, ובענין המעגליות והליניאריות , אני מציעה קו אנכי זה מתבקש בראש השנה – פתח לנו שער…
וגם אשריך שנתת כיוון פתח יציאה לבערת הסנה שבתוכך. ישנם שהוא בוער אצלם ולא יודעים לתת לו את הפתח או לא יכולים וכל גופם וחייהם בוערים .
אמיר, תודה.
ושנה טובה ומאושרת גם לך.
אורה, תודה. ובהצלחה עם ספרך החדש.
מה כוונתך בקו אנכי? זה גם קו ליניארי, לא? או שהוא כמו סולם יעקב? למעלה ולמטה…
ולגבי הבעירה, כן. זו עבודה מתמדת, אני מניח, לשמור על גובה להבות נכון.
🙂
שנה טובה, שנת אורה!
שנה טובה!!
פסקתך האחרונה "לא ברוח לא ברעש..,בקול דממה דקה גמלה בי החלטה…" הזכירה לי עניין מסוים:
כל אירופה שופעת בפסלים אדירים של גנרלים ומנהיגי לוחמים רכובים על סוסים ושאר בהמות או בני אדם, ומכריזים ברעש – "בזו החרב אכבוש את העולם!!!"
לעומת זאת, הגויים יצקו פסל בדמותו של הרמב"ם בקורדובה, והוא יושב נינוח אך ודרוך מחזיק בענווה ספר. וקובע בלשון רכה רק כך אפשר לכבוש את העולם.
ייתכן שהרעש (רוח וצלצולים) אינו מושך היהודים כמו השקט (או טפטוף גשם).
שנת הגשמה עשייה ויצירה
תודה, צחי, על מחשבות יפות (על החרב והספר). מתי היית בקורדובה?
שנה מאושרת שתהיה לך.
לצערי טרם ביקרתי בקורדובה…
אבל ספרד היא אחת מן היעדים שלי לביקור השנה (אפרופו תחילת שנה…)
אז אולי ניפגש בספרד השנה.
🙂
שנת מסעות מרתקת ומחכימה, צחי.
חח זה יכול להיות משעשע ומעניין (-:
ולך תדע, אולי דומה לחווייה פלורנטינית. אבל לא קרית גתית…
🙂
מי יודע… הכל אפשרי(יש לי שבועיים חופש שאני צריך לנצל עד דצמבר)
אפרופו, אני מחפש עכשיו דירה בת"א…אם תשמע על משהו סביר, אני מוכן ומזומן (-:
דירה בת"א ("משהו סביר") בתקופה זו לא כ"כ קל למצוא. אבל אני יודע שרני שחר (זה שמשתרשר בהמשך למטה) מפנה דירה פלורנטינית (בובה של דירה). זה קצת גבולי, כי מועד הכניסה נקבע לאחד באוקטובר, אבל אבדוק איתו מיידית אם זה עדיין אקטואלי, כמו שאומרים. אם כן, אשלח לך הודעה.
נצל היטב את ימי החופש, צחי. שלח לי דיווח על שדרוג הנפש, שאשמח איתך.
שחר של כל יום מחדש
איזו רשימה אישית ומרגשת
ישר כוחך שחר
אני מבינה שספר חדש בדרך
שיהיה בהצלחה
תש"ע נהדרת שתהיה לך
תודה, ריקי.
תש"ע מאירת פנים לך.
אח שלי,
כתבת מרגש.
שנה טובה.
נ.ב. – אמיר אור כתב "בהצלחה עם הספר החדש"?
תודה, אח שלי יקר.
שנה טובה ומאושרת לך (עם מעבר הדירה וכל השינויים המבורכים שהיא אוצרת בחובה).
כן, כן. הבנת נכון את אמיר. כך כתב משום שהוא קרא על כך במוסף "ספרים" מורחב של "הארץ" לרגל תש"ע וכותריה הצפויים. לכשייצא לאור הספר, אספר לך. אך עוד חזון למועד, אחי.
פלורנטין תתגעגע אליך. שמור על קשר.
הי שחר, מאחלת לך שנה מקסימה כמו הפוסט שלך ומיוחדת כמו השיר שלך.
סיגל.
סיגל, תודה. שתנעם לך תש"ע מאד כפי שנעמת לי בתגובותייך המיטיבות.
חָשַׁבְתִּי כִּי אֲנִי עָשׂוּי שֶׁמֶשׁ;
אַךְ בְּגוּפִי זוֹרֵם לָיְלָה, וְאֵלָיו לִבִּי קָשׁוּב.
עַל-כֵּן כָּל יוֹם אֶנְצוֹר אֶת לֵיל אֶמֶשׁ;
כִּי מִלָּיְלָה אֲנִי, וְאֶל לֵילִי אָשׁוּב.
אהבתי את הלב הפעם של הפוסט הזה.
מי יתן ובכל לילה תנצור את האור, ומאור תהיה עשוי, בכל רגע ורגע, בכל שעה ושעה, מראש השנה ועד תחילתה מחדש
שנה טובה
תודה, נשמה. שתהיה לך שנה מצויינת.
שחר יקר,
כנראה שבהר כנען ראית את 'הארץ המובטחת' שלך. כנען שלך. וטוב שהלכת בעקבות הצו הפנימי.
שתהיה לך שנה נהדרת ובהצלחה עם הספר הבא ועם כל האחרים.
(מקווה שהתגובה תיקלט, כי המחשב שלי בבעיות קשות).
תלמה, אין מחשב בעולם שימנע את קליטת תגובותייך בבלוגי.
תלמתי, שתהיה לך שנה טובה ויפה, בדיוק כמוך.
נדדת נכון אחרי הקול בארץ היצירה, שחר, ההבטחה להיות "גוי" גדול בעינה עומדת, בדממות הלילה נולדים הדברים המשובחים ביותר. שוב אל לילך, הבא לנו עוד, רק רד קצת מההר, קר שם.
אח…לבנה, בוחנת כליות ולב. אצלך כל מילה נושאת משמעות של אחת שיודעת. את האשה הכי מסוכנת שאני אוהב (לא להיזהר ממנה).
🙂
שחר-מריו ידידי, הר כנען מקום נהדר להתגלויות ואם זה קורה בזמן שרות צבאי על אחת כמה וכמה. כתוב מרתק ומעורר מחשבה ושאלות. הקישור בין מונותאיזם וקו ליניארי ויצירת הזמן ומושגיו הוא יפה, אבל בכך גם קיבע המונותואיזם איזו קנאות ואי סובלנות באשר לממדים אחרים של זמן ואמונה. אולי ריבוי אלילים מפחית מעט מהעומס המוטל על ריבונו של עום במיוחד בימים הנוראי:)נהניתי לקרוא – שתהיה גם לך שנה נפלאה
מוישלה, איש יקר, לא הייתי מנחש אחרת. ידעתי שאם תקרא את זה, תגיב לגופם של דברים.
🙂
ואתה צודק. אינני חולק עליך בקביעתך/תהייתך. אך מנגד, הקנאות שמורה לכל "אמת" דתית (אבסולוטית, כמובן), תהא זו שייכת לאסכולת המונותאיזם או לא. קנאות לפסילים ולאלילים היתה גם היתה. הרי אין מזבח ואין מקדש ואין סגידה שאין בצידם קנאה, קניין וקנאות.
וגם אם ריבוי אלילים הפחית מהעומס המוטל על ריבונו של עולם, הרי שלא הפחית מקנאותו. אחרת לא היה טורח להקדים לכל הדברות את "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מיד אחרי הקביעה "אנכי ה' אלוהיך…" ולפני "לא תשתחווה להם ולא תעבדם – כי אנכי ה' אלוהיך אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאיי, ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותי". (לפחות ע"פ נוסח שמות).
משה, הנושא את שמו של זה שנתנו לו הדברות לפני כולם, שתהיה לך שנה נפלאה ומשובחה!
מרתק בנדרס, בייחוד הסיפור על הר כנען. ותקרא את השיר של זך "השמש שוב" שממחיש את שתי המטפורות הבסיסיות – הקו והמעגל.
ולבסוף, תיאור היד הכותבת – נסיונו הכושל של היוצר להילחם בזמן באמצעות המילה הכתובה.
לוב יו. שנה טובה.
סיגל, תודה.
יפה ומעניינת האסוציאציה שלך ל"השמש שוב". אחד השירים היותר טובים של זך, בעיניי. טוב, זה עוד מהתקופה הטובה שלו ("מתוך "כל החלב והדבש" שעקב את "שירים שונים").
אירוני הדבר שבשירו זה אפשר אולי לפרש כי חזה, מבלי משים, את צביון כתיבתו המאוחרת. אפילו צטטתי את השיר הזה במאמר השני שלי שפורסם בעיתונות (היה זה "הארץ" בראשית המילניום).
לוב יו טו, מון שרי.
שנה מקסימה.
שחר,
הפוסט המהורהר שלך הטבול ברטרוספקטיבה אישית,נוגע,אני מניח, להרבה.
לכל אחד יש זמן-בעירה אישי של "הסנה" שלו,וכן את זמן-ביצוע ה- "לֱך לך.." הפרטי שלו.
אהבתי.קצר וקולע.
שתהיה לנו שנת יצירה.
עזרא לוי היקר,
היטבת לתמצת את כוונתי.
תודה לך.
שתהא לך שנה טובה ומאושרת. אכן, שנת יצירה.
אחרי שקראתי את הפוסט ואת הפוסט הנוסף ואת שלל התגובות.. אוף!!
נשאר לי כוח רק לכתוב בקריצה- הפי ניו ייר!!
🙂
תודה, ענבל.
שנה מאושרת גם לך.
מאד אוהבת את הבית מהשיר.
שתהיה לך שנה טובה.
עדנה, תודה. אבל זה לא בית משיר. זה השיר כולו. קצרצר. כי נאמר בו הכל.
🙂
ושנה טובה גם לך.
שחר, איזה יופי לשוב ולקרוא
את דבריך הטובלים בעושר תרבותי
שנה טובה של בריאות ותש"ע של עין טובה.
כל טוב והצלחה
ואשמח לשיר עידוד נוסף..מילה טובה עוזרת להתמודד.
תודה, מיכל.
שתהיה לך שנה של תשועות ובשורות טובות.
ואם תשרה עלי רוחו של שיר, אשתפך.
שחר , תודה על הרוח הנדיבה.
תוכל להשתפך כשתחפץ. לא חובה…
וששנת תש"ע *תהא *שנת *עין טובה
והלוואי והבשורות תהיינה טובות בלי עין רעה.
קראתי את מילותיך היפות בערב ראש השנה והן ליווני בתפילתי.
תודה
שנת כתיבה טובה
שלומית, תודה רבה, מתוקה!
שתהיה לך שנה טובה ומאושרת.
בריאות ואהבה; יצירה ופרנסה טובה.
ואיזה כיף לך עכשיו עם רוח תשרי הירושלמית, שאין לה מתחרים. אין דברים כאלה בתל אביב.
אם מתאים לך אתה מוזמן לכוס קפה בסוכה שלי. רוח תשרי ירושלמית – עלי.
והקפה – עלי?
🙂
אני עובד בחג הסוכות, לצערי.
אני בספק, אבל אם יזדמן לי לעלות ירושלימה בחג (עלייה לרגל באופן ממונע) אבוא בשמחה, שלומית.
שחר מריו, איך הפסדתי בבשולי החג את הפוסט הזה שלך,בשיר הבכורים כבר ניכר הלהט ונכרת הרוח שמלווה את שיריך, המשך ללכת לך בדרך שלך והארץ המובטחת כבר מחכה לך
חני, אוי ואבוי לי אם היית מפסידה את הפוסט הזה, כי אז הייתי מפסיד את התגובה הזו.
🙂
בסוף המדבר יש לי הבטחה ממך לארץ זרועה. אוסיף ללכת. תודה!