ערב יום כיפור     מְחַטֶּטֶת בְּזִכְרוֹנוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר. הָרֵיחַ הַזָּר בְּבֵית שֶׁחְיָהּ שֶׁל אִשָּׁה הֲדוּרָה הַכֶּתֶם הַבִּלְתִּי נִמְחָק מֵחֲזִיָּתוֹ שֶׁל אִישׁ אַחֵר. אוּלַי כְּבָר מֵת. בַּבֶּגֶד הַיָּשָׁן שֶׁמָּדְדָה וְהֶחֱלִיפָה ומָדְדָה בַּחֲנוּת שֶׁבְּשׁוּק בְּצַלְאֵל   אֲבָל כָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלֶדֶת זָרָה וְאֶצְלֵנוּ הַחָגְלוֹת כָּל הַקַּיִץ מְקַרְקְרוֹת בְּקוֹל מְשֻׁנֶּה וְדֻבִּי הָיָה נוֹהֵג כָּל שַׁבָּת בַּבֹּקֶר לָצֵאת לְצַיִד ...

            על רגע מסויים שיש לי אליו געגוע. והוא פותח את "שביעית" ספרי האחרון.                                     ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי                             לְאַחַר שֶׁקִּפַּלְתִּי אֶת הַכְּבָסִים וְגָזַמְתִּי לַוְּרָדִים                         עוֹדִי מוֹסִיפָה עוֹד דַּף לַסֵּפֶר                         וְכוֹרֶכֶת סֵפֶר חָדָשׁ כְּמוֹ עוֹלָה שָׁלָב בְּסֻלַּם                         יַעֲקֹב נִפְתְּחָה הָאֲדָמָה שֶׁעָלֶיהָ עָמַד                         וּבָאָה תְּהוֹם עֲשׂוּיָה מִלִּים בְּאוֹתִיּוֹת מְשֻׂכָּלוֹת                           פַּעַם יָדַעְתִּי לֶאֱפוֹת חֲלוֹמוֹת ...

אֲנִי רוֹצָה לְתַרְגֵּל פְּרֵדָה לוֹמַר: אֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת לוֹמַר: אֲנִי הוֹלֶכֶת לוֹמַר: אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת לוֹמַר: הִשְׁאַרְתִּי מִכְתָּב עַל הַשֻׁלְחָן מִתַּחַת לַסֵּפֶר לוֹמַר: אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לִהְיוֹת שׁוֹנָה וּמְשַׁנֶּנֶת שֶׁהָלַכְתִּי          וַאֲנִי לֹא חוֹזֶרֶת . מִלִּים שֶׁרַב הַמֶּרְחַק בֵּין הַנֶּאֱמָר לְלֹא דִבּוּר בֵּין הַנֶּאֱמָר לַנִּשְׁמָע וְרַק הַכָּתוּב הוּא מַסְמֵר שֶׁמַּצְמִיד אֶת הַיָּד אֶל הָעֵץ.   לַחֲשֹׁב כְּמוֹ הַמֵּת הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַבַּיִת ...

נפער הפה אצל הבאר אתה רואה אותי מתקרבת אל הקצה  שממנו יבוא אלי רק התהום אתה רואה אני מתקרבת אל המרחק שכולו ערפל אתה רואה רק נגיעה על הכתף יהיה בכוחה להביא את התהום למקום המיה שאינו באר פעורה ובולע פה שהוא פתח וקצה לבלוע פה אתה חוזה מבין שדי ורואה שברי ואני נופלת על פני גלוית עיניים וללא שפת באר ומיים וללא דבר. ...

שיר מחוץ לכל ספר. מחוץ לזמן המקיף, שייך לאין זמן הפנימי. מה עושים עם זה?   בלילות עצומי עיניים רעש צעדים בחדר ריק כלוא בין הבטן לחזה דלתות נסגרות ונפתחות כוס בכוס נוגעת ונוזל הדיבור אין בו נקודה ואין בו מנוחה בור באמצע הפנים המחכה לנגיעה מחלחלת מטה מטה ברעש המתרוצץ מתוך הגרון אל בין הצלעות ולקרקעית הבטן שוקע כמו ...

בוקר טוב, בספרי החדש "אחי, הצימאון" ותת כותרת: או, ההצעה לחוק הגנת הפרפרים, השיר הפותח כמו חלק גדול משירי הספר, הם ארט פואטיים. אז הנה. זו שירה על הדרך הצל המוטל ומובדל מהאור לרגלי איקליפטוסים זו שירה.   לא יכולתי יותר ובקשתי עוד.   צל האורן משנה את צבע הדרך שחיפשתי אליך בבואי ממך.

אני קוראת מחדש את חיי כאישה צעירה, עם בית מלא בקולות ילדים , עם חוויה אינטנסיבית שאין בה גבול בין יום לללילה ואולי גם בין חיים לחיים. שבירה הַנִּסָּיוֹן לָלֶכֶת יְחֵפָה עַל שִׁבְרֵי הַמַּרְאָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּשַׁבָּת, לֹא עָלָה יָפֶה. מוּל רִבּוּי הַשְּׁבָרִים בָּאָה שְׁתִיקָה הָאוֹחֶזֶת בַּצַּוָּאר בִּשְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת   בַּחֲצוֹת, בְּמֶרְכַּז הַקָּרוּסֶלָה בְּאֶמְצַע הַגָּן שֶׁהוּא פַּרְדֵּס נַדְנֵדָה רֵיקָה מַה לְּמַטָּה ...

הקשר הטראגי שבין אהבת המקום לנוכחות המוות והקינה לרצון. דמותה של אמא שלום אחותו של רבן גמליאל שהיה דמות מרכזית שפעל בדרך האמצע שעמדה בתווך בין אחיה לבין בעלה רבי אלעזר שהיה מיסטיקאי  ואחיה, רבן גמליאל הדיר אותו מבית המדרש ובכך גזר מוות על אחד משניהם. המתח הזה בין אפשרויות קוטביות שאינן מסוגלות לדור בכפיפה מצוי במקום הזה, ורק הדמות ...

השיר מופיע ב"שביעית" והוא מוקדש למיכל בת אדם ואלינוער מואב, שתי אמניות נפלאות ואהובות, שהיינו שקועות במופע אומנותי אי שם בישוב בדרום, ובדרך הגיעה בשורה על אובדן. נראה שהזמן שלנו חתוך ומנוקד ברגעים בהם מישהו נושא בשורה, כמו ירייה תועה, לבשר את מה שאי אפשר להכיל שוב בגופה של אישה. משהו ליום  הזוכר והקשה הזה. שלוש נשים                              ...

שיר סוגר למסע בנחל חוור וממשיכה להיות דרך לחותר ולנחתך נותנת לרוח לצימאון ולדיבור להכנס ולצאת מתוך גופי שהיה גם מחברת זיכרון וגם סידור תפילה איבר אחד לרעב ואיבר למילול ואיבר לאובדן ואיבר להיעדר סמוך לנדר ואחד לציפייה ואחת קטנה נקודת התורפה להזכיר את הכאב שבעונג והעונג בכאב