חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
אמש נפתח פסטיבל הפיוט בבית אבי חי בירושלים, תחילה במופע פיוט תימני שאבנר גדאסי הוביל וגילה בשארי וזמרים נוספים . המופע התנהל בחצר הפנימית של בית אבי חי, בקצב תימני ועורר רבים מהקהל, לצאת מתוך הכסאות וללוות את המופע בריקוד.
והמשכו במופע של פיוטים מאפגניסטאן ועוד, מופע שניהל וריכז ירון פאר. רציתי לשתף אותכם, שאלה היו רגעים קסומים ומרגשים . הנגנים ישבו מסובים על הריצפה על כלי הנגינה, וללא התערבות של אף מילת הסבר חיצונית לפיוטים, אלא, מסך ועליו מוקרנות מילות הפיוטים הביאו את הקהל למחוא כפיים ולהיות שותף מלא לשירה.
המוסיקה העתיקה פועלת על המאזינים לה באופן עמוק ומעוררת כמיהה ורגש. ועוד, חשוב היה לראות עד כמה תרבות הפיוט מכבדת את המילים. המוסיקה, הניגון, מעניק למילים כנפיים שלא היו להם קודם לכן. כל מילה זוכה ליחס המעורר את משמעויותיה ונותן לה כוונים חדשים. להקשיב למילים של איבן גבירול או ר' ישראל נג'ארה ולהבין את העומק האירוטי בו הם חשו את העולם ואיזה אוצר מילים שופע עמד לרשותם, בכוחה של המוסיקה להסב תשומת לב רבים לתחושת העומק של היחיד.
חוה פנחס כהן
עולם קסום של עברית עמוקה ועשירה שנשמרה והתפתחה עד היום בפיוט היהודי המזרחי. עולם שנסתר מעיני האשכנזים.
תודה מירי, דומני שההבדל בין הפיוט הספרדי לפיוט האשכנזי הוא ביחס שבין המילים לניגון ולמנגינה. אצל האשכנזים מצאתי לא פעם שהניגון מבטל את המילים (ככה בחסידויות שונות) ואילו בפיוטים ספרדיים, המנגינה פותחת כנפייםם למילים ומילים פשוטות כמו "פיתחי לי יונתי" או "גןנעול אחותי כלה" יכולות לקבל משמעויות של כמיהה אירוטית מקצה המנגינה ועד קצה העולם.
נשמע מענין ומרגש ,אין כמו הפיוט העתיק לפני כשבוע נכחתי בחינה של כלתי לעתיד שהיא ממוצא תימני ,והיה שם פיטן תימני ששר שבאזי ,ועוד פיוטים מדהימים של משוררים תימנים והקהל אוטומאטית החל לרקד בצעד תימני ,מדהים!
גם אבנר גדסי היה שם
אכן הפיוט והמוסיקה – שירת הנשמה ,לא פלא למה הרבה מקובלים הלחינו ניגונים מדהימים לפסוקים מהמקורות להביע את התפעלותם, מקנא אני בך שחווית זאת ,חבל לי שהפעילות בירושלים אחרת הייתי שותפה קבועה
אוהבת ומעריכה את פועלך ,חוה יקרה
יישר כוח
אין כמו מקורותינו
ניגוניהם
כתחבושת על ליבי
גמר חתימה טובה לך
היה מעניין ומרגש לראות איך המנגינה והקצב מקימים אנשים ממקומותיהם והופכים את רגליהם לקלות והצעד התימני נכנס למעגל ותנועות שמ"שם" מתלכדות עם רגעים שמ"פה". זו עוצמה שאין לה שיעור. לפעמים נדמה שאנשים מחכים שמישהו יבוא ויעיר בתוכם את המנגינה שהיא במצב של "אני ישנה וליבי ער".