בננות - בלוגים / / הבית הנעלם , משהו על הר הבית
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

הבית הנעלם , משהו על הר הבית

 

הבית הנעלם, או הגן הסמוי מן העין .
ועוד: בין הוואקף המוסלמי לוואקף היהודי בתוך ירושלים.
 
תשעה באב, כבר מאחורינו ,נסתיימו שלושת השבועות. בי"ח בתמוז, רגע לפני הכניסה לזמן האבל. עליתי עם חברי המורים בשכטר, על אחד הגבולות שאינם מוסכמים  בחברה הישראלית ובודאי לא, אצל אנשי ההלכה לזרמיהם, ולהעדפותיהם הפוליטיות. עליתי על הר הבית. הלשון סוחבת את המילים ואומנם יש תחושה של "עלייה" להר הבית למרות שאיננו באים היום מכוון מדרגות הכותל הדרומי ועיר דוד. מאז שנות השבעים, לא עליתי להר הבית ולא הילכתי בו. מה שהיה מעשה שיגרה, ללכת ברחבה, להתבונן בחומה מתוכה, להשקיף על הר הזיתים וכרם הזיתים העתיק של גת שמנים, כנסיית הדמעה, כנסיית מרים המגדלית, שאני מזהה על פי ברק האור המוחזר מהבצלים שעל ראשה .מתוך מתחם הר הבית בין חרכי החומה להתבונן סביב, על כל בתי התפילה שסובבים את הר הבית ומציצים לתוכו מתוך סקרנות ואיבה נצחית.
 
בזרועותיו של הוואקף היהודי
כדי לעלות היום,  על הר הבית, יש לבוא מצד שער המוגרבים ולעבור דרך שער מכוער להפליא, חלקו האחד , שער לנכנסים לרחבת הכותל המערבי, והוא מחולק לגברים ולנשים. נשים צריכות לעבור בפתח הימני וגברים בשער השמאלי. כלומר, הוקם מבנה אבן ומתכת בגובה כארבעה מטרים וברוחב של שניים לפחות, מבנה שהחליף את האילתור הבטחוני שהיה שם לאורך שנים.  אלים בחזותו , לא שייך מכל בחינה צורנית או תרבותית ומקומם בכמה רבדים שונים. שוב הפוליטיקה נצחה את האמונה ומישהו החליט, שיהודים הולכים לתפילה ולהתייחדות עם המקום, בנפרד גברים מנשים. האם אלוהי היהודים כל כך צר מוחין שממנה מיני מלאכים המפרידים ביו תפילתן של נשים לתפילתם של גברים? האין ההפרדה הזאת מעידה על בלבול תחומין הלכתי ועוצמת הסייגים הגלויה לעין מעידה על עוצמת היצרים הסמויים מן העין של יוזמי ההפרדה. אלה החיים בתוך חרדה שחולשתם האנושית תבוא לידי ביטוי עד שאינם יכולים לראות גברים ונשים מתערבים אלה באלה לעניין תפילת יחד או יחידה , לצרכי שמחת בר מצווה או חתונה. האם נרשם במהלך מאות השנים בהם הכותל היה מופרד מהעם אך אינו מכיל הפרדה בתוכו, באיזה כתב יד נסתר, אירוע החורג מהצניעות. האם המקום אינו מדבר בעד עצמו והבאים לקראת הכותל, חשים בעוצמת המקום ואינם מעזים להתנהג שלא לכבוד המקום ואנשיו? 
כשהתגברתי על הכעס והאלימות שגאתה מתוכי לנוכח הגבול הפנימי המפריד בין נשים וגברים ולבין חרדים וכלל ישראל, כי אני ורבים מחברי מדירים רגלם מתפילה בכותל מאז שהוקמו בתוכו מחיצות.
עינו הפקוחה של הוואקף המוסלמי
אבל אנחנו, פנינו לפתח הימני הוא השער לנכנסים יהודים להר הבית. יהודי אינו יכול לעלות להר הבית משום שער אחר. זהו מבנה מאולתר, ספק קראוון ספק בית ארעי אחר שדרכו עוברים לאחר בדיקה  לגשר עץ רעוע המסתיים בשער המוגרבים. אלא, שגם כאן פגשנו הפרדה וההפרדה היתה בין תיירים ליהודים ללא הפרדה פנימית יותר שבין נשים לגברים. התיירים עברו את השער שהוא גבול בזרימה מהירה, היו שם צליינים רוסיים, נזירות בלבוש אפור ולבן, היו שם תיירים דוברי ספרדית, כולם עברו על פנינו, ורק אנחנו היהודים ש"הר הבית בידינו" עמדנו וחיכינו וחיכינו עד שיתקבל אישור שכשרים אנחנו לעלות על ההר.  אנשי הוואקף והמוסלמים לא מוכנים לשמוע או להתיחס אל השם היהודי המיתי "הר הבית" וקוראים לו "חראם א שאריף" או "אל אקצה". חיכינו, ולבסוף לאחר המתנה בת אלפיים שנות, עלינו וסביבנו שמירה של חייל מג"ב דרוזי ואליו צמוד מוסלמי עם מכשיר קשר המדווח בכל רגע נתון לשומרי הוואקף, היכן נמצאת הקבוצה. בחור שמנמן בעל השפם שעקב אחרינו ודווח בכל רגע נתון היכן אנחנו על המגרש 
 
 הלכתי על ההר, הוא כבמה שטוחה ומרוצפת בחלקה. בחלקה האחר אדמה קשויה בינות עמי הזית. שנים רבות מאז ביקרתי בו, ולא ראיתי שועלים מהלכים בתוכו ועיני קצרו מראות את הגאולה שמעבר לחורבן. זה היה י"ח בתמוז. יום מימי בין המצרים, הזיכרון ההסטורי מושך לימים אלו בשנת שבעים לספירה, עת ליגיונותיו של טיטוס החריבו את בית המקדש ומאותו רגע הר הבית חרב לכמה מאות שנים. ובכל פעם עולה השאלה שאינה בהכרח הסטורית, האם לא אנחנו במו ידינו החרבנו את הבית? 
חורבן הבית היה לסמל.  רומי הביזנטית ראתה בזה סימן לאובדן העולם היהודי לטובת העולם הנוצרי, האמונה המונותואיסטית החדשה. כנסיית הקבר במרחק כמה מאות צעדים החלה למלא את מקום היעד של העולים לרגל לירושלים.
באותו יום מואר וקיצי ראיתי את רחבת הר הבית מאורגנת, נקיה, מוצפת  אור, ורק בפינה האחורית בצידה הפנימי של החומה שהיא גם חומת הר הבית וגם חומת העיר, מאחורי שער הרחמים, ראיתי חתול שחור מנומר, טורף , תולש, קורע בשרה של ציפור, דומני שהיה זה עורבני על פי גודלו וצבע נוצותיו. ציפור אלמונית שנותרו ממנה רק נוצותיה ואבריה הפנימיים בצבע אדום טרי,  על רקע גופו השחור של החתול  ועל רקע אבני החומה באור הרך של הבוקר. ראיתי אמהות וגננות מוסלמיות מטיילות בין הרחבות לעצי הזית לצידן ילדים קטנים וקל להבחין בין הבנות העטופות צעיף וחיג'אב כבר בילדותן לבין הבנים החופשיים מכל זיהוי חיצוני מגביל (אולי, במקום לנקוט מדיניות הפרדה דרך שערים, מבדילים המוסלמים דרך השליטה על מראה הגוף.) ילדים קטנים וקופצניים, משחקות איתם ומשתעשעות כאילו היו הגן ציבורי, לחילופין, גן נעלם באמצע העיר הצפופה וההומה כל כך. שם נמצא להם שקט ויופי לפיקניק של יום רביעי. הם בכלל לא ידעו שזה י"ח בתמוז, ובודאי לא שמדובר בהר הבית, ראשון או שני. מבחינתם, עניין ה"בתים" זו אגדה של יהודים שיש עוד להוכיח.
הלכנו בין הרחבות מנועים להכנס למסגדים (סוג נוסף של הפרדה ומיון) , הרגשתי את כוח הפיתוי המיתי של המקום. ליבו של אותו אגן קדוש שמרכז אליו את כל המקומות הקדושים סביב ואת מבטי המונומנטים על ההרים , אל החצר הפנימית הזאת . החצר שרק המעטפת שלה ואולי גם מעמקיה זוכרים את עברה היהודי, אך מבחינת ההווה, אין לה דבר עם העולם המתרחש מחוץ לחצר. יש לה חיים פנימיים משלה והם דוברים בשפה הערבית.
 
בתום הסיור על ההר, יצאנו שוב לרחבת הכותל, רחבה שנפתחה לאחר מלחמת ששת הימיםץ רחבה שהיא כחצר חיצונית להר הבית אך פנימית בין שער האשפות לרובע היהודי ולשוק. אותה רחבה אינה פתוחה עוד. סגורה ועוינת. מחסומי אבן בנויים בתוכה למדר ולשנות את אוירת "כלל ישראל" שהיתה כל כך חלק מהמקום. מחסומי אבן להפרדה בין נשים לגברים, המונעים אפשרות של תפילה משותפת או שמחה משותפת . כמו שהר הבית נמסר לוואקף המוסלמי, הכותל המערבי נמסר לוואקף היהודי המחמיר ואינו זוכר. מחמיר לכוון שמיעוט יהודים בארץ ובעולם נוהג בו, ואינו זוכר שמסורת בידינו שהר הבית חרב בגלל שנאת חינם ואינו זוכר שהכותל המערבי וירושלים כולה, שוחררו בידי הצנחנים ובידי חיילי צה"ל שבני תורה אינם בהכרח פוקדים אותו.
קשה לחיות בירושלים. העיר המפגישה מדי רגע את היסוד המיתי והיסוד האקטואלי עיר המתקשה ליצור שיח מיתולוגי בין- דתי משוחרר, לבין עובדות הסטוריות ושיח פוליטי,ישראלי עכשוי, פרגמטי ככל שאפשר, שיאפשר הליכה לקראת הורדת המחסומים הפנימיים בתוך מתחם כל כך עתיק, טעון מרגש ביופיו וחכם.

 

2 תגובות

  1. רשימה יפה מאוד ונוגעת.

  2. הבעיה עם הר הבית שהמוסלמים מוציאים ממנו יום יום טונות של חול עם עתיקות היסטוריות והממשל שותק.
    קבוצה נרחבת של אנשים כולל אנשי שמאל, עמוס עוז בתוכם, ניסו לעצור את זה וחתמו על עצומה ומעט מידי נעשה.

    זה מעלה אצלי המון שאלות .

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן