ללכת יחפה על שברי מראה

אני קוראת מחדש את חיי כאישה צעירה, עם בית מלא בקולות ילדים , עם חוויה אינטנסיבית שאין בה גבול בין יום לללילה ואולי גם בין חיים לחיים.

שבירה

הַנִּסָּיוֹן לָלֶכֶת יְחֵפָה עַל שִׁבְרֵי הַמַּרְאָה

שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּשַׁבָּת, לֹא עָלָה יָפֶה.

מוּל רִבּוּי הַשְּׁבָרִים

בָּאָה שְׁתִיקָה הָאוֹחֶזֶת בַּצַּוָּאר

בִּשְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת

בַּחֲצוֹת, בְּמֶרְכַּז הַקָּרוּסֶלָה בְּאֶמְצַע הַגָּן שֶׁהוּא פַּרְדֵּס

נַדְנֵדָה רֵיקָה מַה לְּמַטָּה וּמַה לְּמַעַל –

עֲצֵי הַפִיקוּס זוֹרְקִים פֵּרוֹת מְתֻסְכָּלִים

הַמַּכִּים בָּאֲדָמָה בְּקוֹל טִפּוֹת חָשׁוּךְ

וּבָא אֵלַי מִמִּרְפֶּסֶת אַחַת קוֹל

צְחוֹקָהּ שֶׁל אִשָּׁה לֹא מְעֻבֶּרֶת

בְּמִשְׂחָקָהּ.

וְאַחַר כָּךְ הֵצַצְתִּי מִבֵּין הַחֲרַכִּים אֶל חַלּוֹן בַּיִת זָר

שָׁם עַל שֻׁלְחַן עֵץ עָגֹל קַעֲרַת חֶרֶס וּבָהּ תַּפּוּחִים שְׁלֹשָה

וְכֶתֶר רִמּוֹנִים. מְנוֹרָת אָהִיל זוֹרַעַת אוֹר

רֶמְבְּרַנְדְטִי זָהִיר

בְּכָל אֵלֶּה מִלֵּאתִי פִּי וְכַפּוֹת רַגְלַי

שֶׁלֹּא יָבוֹא כְּאֵב מְחֻרְצָן הַהוֹלֵךְ וּמִתְעַבֶּה