חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
השיר מופיע ב"שביעית" והוא מוקדש למיכל בת אדם ואלינוער מואב, שתי אמניות נפלאות ואהובות, שהיינו שקועות במופע אומנותי אי שם בישוב בדרום, ובדרך הגיעה בשורה על אובדן. נראה שהזמן שלנו חתוך ומנוקד ברגעים בהם מישהו נושא בשורה, כמו ירייה תועה, לבשר את מה שאי אפשר להכיל שוב בגופה של אישה. משהו ליום הזוכר והקשה הזה.
שלוש נשים
לאלינוער ולמיכל
בַּלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר שַׁרְנוּ, שָׁלֹש נָשִׁים שָׁרוֹת
נָה, נָה, נָה, נַי, נָה, נָה, נָה,
בָּאוּ הַמְבַשְּׂרִים לְבוּשֵׁי מַדִּים
וְהוֹדִיעוּ: חֲמִשָּׁה בּוֹרוֹת בָּעֵמֶק נֶחְפָּרִים
וְאַחַת אַחַר אַחַת אָחֲזָה בִּטְנָהּ בְּיָדָהּ וּפִיהָ נִפְעַר
כְּאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁהִזְרִיעָה
כְּאוֹתוֹ הָרֶגַע קֹדֶם שֶׁבָּאָה אֵלֶיהָ מְיַלֶּדֶת
שֶׁתָּלְתָה עֵינֶיהָ בִּתְפִלָּה –
וּבִקְּשָׁה לִפְנֵי אָבִיהָ שֶׁיִּשְׁמַע קוֹלָהּ וְיָבוֹא לָעוֹלָם
יַלְדָּהּ – וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי
תָּלְתָה עֵינֶיהָ שׁוּב בַּתְּכֵלֶת הָרֵיקָה
וְאָמְרָה: וְאַתָּה, אַל תִּשְׁלַח
לֹא תִּשְׁלַח לֹא תִּשְׁלַח
יָדְךָ תִּשְׁלַח
וּמִתּוֹךְ הַקָּהָל קָמָה אִשָּׁה אַחַת (מִי קָרָא מִי בִּשְׁמָהּ)
חָלְצָה נְעָלֶיהָ הֶאֱפִירָה שְׂעָרָהּ
וַאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ הָיוּ נָהָר בּוֹעֵר
שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
וּפָסְעָה יְחֵפָה אֶל הַחוּץ
וּבַלַּיְלָה הַהוּא כַּאֲשֶׁר שַׁרְנוּ (שָׁלֹש נָשִׁים שַׁרְנוּ)
וְאַחַת קָמָה חֲלוּצַת נַעֲלַיִם וַאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ רֵיקוֹת
וְהִיא אִשָּׁה זָבָה
מִכָּאן וְִעַד בֵּית עוֹלָם
אני בוכה.
רציתי לבכות. לרדת על ידיי ועל רגליי.
לעשות נהרות מן הבכי,שהנהרות מטהרים מכל הכתמים.
לרחוץ גופי שקטן מאד הזמן בתוכו,
שנתבקעה בו תהום
והוא מבקש אחר האפשרות להיוודע.
בתנועות ריקוד קשרתי אותיות
טיפות של רוך,עידון-
להקיפו בקול ציפור עושה שירה ברוח
ככוונת מעשה בשיכרון היסמין הלבן-
קיום לנחמה
עד עצם הזמן הזה ובכלל.
תודה יוכבד. המציאות והטכסט עושים בנומילים ושירה ובכי משותף. תודה
שיר כואב ואיום ונפלא
תודה, חני.
שיר שהולם בגוף ומטיל אלם בנשמה.
תודה, אהוד. מול התגובה שלך, נשארתי לחשוב כמה מילים מבלי להגיב
שיר מטלטל ומלא עוצמה וקשר נשי
תודה, מירי, הקשר הנשי, אינו הבדלות משאר העולם, מהגברים. אלא, מהמקום הפנימי של בינת הלב והגוף המשותף לנשים ממקומן ,גופן וגורלן בעולם
חוה. חוה. חוה. מה אומר, את הרי יודעת שהשיר מורכב ומטלטל ומזעזע.
שלא נצטרך לכתוב כך.
רות יקרה, מצטרפת לתפילתך. אבל, את יודעת עד כמה הדברים אינם בשליטה. חוה
מדהים. נוגע. נורא.
תודה, אומי
חוה יקרה
מילותיך נגעו וריגשו.
אל תשלח ידך והוא שלח גם שלח.
אך טבעי הוא שאדם למוות נולד
אבל לא כשהוא עדיין כמעט לא הספיק
דבר.
אבי
וזו הנקודה. אנחנו מתפללים "אל תשלח" אל הנערים ואל הנעורים. מעבר להם, תפילתנו אינה תקפה. תודה
התצמררתי
הצמרמורת עדיין איתי
חוה, כאיש וכלא-אישה בעיקר חשתי כאן את זעקת הרחם, בשר מבשרן. הקול נלקח מן ההד.
מעניין לחשוב כי מה שארע חד פעמית במעשה הבריאה – עצם שנלקחה מאדם לבריאת חוה, קורה שוב ושוב אצל כל אם וילדיה – עצם מעצמה. האשה כבריאה מִבריאה היא הממשיכה את קיום הבריאה.
אהבתי את הרעיון ובעיקר את הקול שנלקח מההד
שיר חזק!
תודה, חנה.