בננות - בלוגים / / לאותן נשים שאין כיסוי לבור שבגוף
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

לאותן נשים שאין כיסוי לבור שבגוף

השיר מופיע ב"שביעית" והוא מוקדש למיכל בת אדם ואלינוער מואב, שתי אמניות נפלאות ואהובות, שהיינו שקועות במופע אומנותי אי שם בישוב בדרום, ובדרך הגיעה בשורה על אובדן. נראה שהזמן שלנו חתוך ומנוקד ברגעים בהם מישהו נושא בשורה, כמו ירייה תועה, לבשר את מה שאי אפשר להכיל שוב בגופה של אישה. משהו ליום  הזוכר והקשה הזה.

שלוש נשים

 
 
                         לאלינוער ולמיכל
 
 
בַּלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר שַׁרְנוּ, שָׁלֹש נָשִׁים שָׁרוֹת
נָה, נָה, נָה, נַי, נָה, נָה, נָה,
בָּאוּ הַמְבַשְּׂרִים לְבוּשֵׁי מַדִּים
וְהוֹדִיעוּ: חֲמִשָּׁה בּוֹרוֹת בָּעֵמֶק נֶחְפָּרִים
וְאַחַת אַחַר אַחַת אָחֲזָה בִּטְנָהּ בְּיָדָהּ וּפִיהָ נִפְעַר
כְּאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁהִזְרִיעָה
כְּאוֹתוֹ הָרֶגַע קֹדֶם שֶׁבָּאָה אֵלֶיהָ מְיַלֶּדֶת
שֶׁתָּלְתָה עֵינֶיהָ בִּתְפִלָּה –
וּבִקְּשָׁה לִפְנֵי אָבִיהָ שֶׁיִּשְׁמַע קוֹלָהּ וְיָבוֹא לָעוֹלָם
יַלְדָּהּ – וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי
תָּלְתָה עֵינֶיהָ שׁוּב בַּתְּכֵלֶת הָרֵיקָה
וְאָמְרָה: וְאַתָּה, אַל תִּשְׁלַח
לֹא תִּשְׁלַח לֹא תִּשְׁלַח
יָדְךָ תִּשְׁלַח
 
וּמִתּוֹךְ הַקָּהָל קָמָה אִשָּׁה אַחַת (מִי קָרָא מִי בִּשְׁמָהּ)
חָלְצָה נְעָלֶיהָ הֶאֱפִירָה שְׂעָרָהּ
וַאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ הָיוּ נָהָר בּוֹעֵר
שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
וּפָסְעָה יְחֵפָה אֶל הַחוּץ
וּבַלַּיְלָה הַהוּא כַּאֲשֶׁר שַׁרְנוּ (שָׁלֹש נָשִׁים שַׁרְנוּ)
וְאַחַת קָמָה חֲלוּצַת נַעֲלַיִם וַאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ רֵיקוֹת
                                       וְהִיא אִשָּׁה זָבָה
                                       מִכָּאן וְִעַד בֵּית עוֹלָם
 

 

20 תגובות

  1. יוכבד בן דור

    אני בוכה.

    רציתי לבכות. לרדת על ידיי ועל רגליי.
    לעשות נהרות מן הבכי,שהנהרות מטהרים מכל הכתמים.
    לרחוץ גופי שקטן מאד הזמן בתוכו,
    שנתבקעה בו תהום
    והוא מבקש אחר האפשרות להיוודע.
    בתנועות ריקוד קשרתי אותיות
    טיפות של רוך,עידון-
    להקיפו בקול ציפור עושה שירה ברוח
    ככוונת מעשה בשיכרון היסמין הלבן-
    קיום לנחמה
    עד עצם הזמן הזה ובכלל.

  2. שיר כואב ואיום ונפלא

  3. אהוד פדרמן

    שיר שהולם בגוף ומטיל אלם בנשמה.

  4. מירי פליישר

    שיר מטלטל ומלא עוצמה וקשר נשי

    • תודה, מירי, הקשר הנשי, אינו הבדלות משאר העולם, מהגברים. אלא, מהמקום הפנימי של בינת הלב והגוף המשותף לנשים ממקומן ,גופן וגורלן בעולם

      • רות בלומרט

        חוה. חוה. חוה. מה אומר, את הרי יודעת שהשיר מורכב ומטלטל ומזעזע.
        שלא נצטרך לכתוב כך.

  5. מדהים. נוגע. נורא.

  6. חוה יקרה

    מילותיך נגעו וריגשו.

    אל תשלח ידך והוא שלח גם שלח.

    אך טבעי הוא שאדם למוות נולד

    אבל לא כשהוא עדיין כמעט לא הספיק

    דבר.

    אבי

    • וזו הנקודה. אנחנו מתפללים "אל תשלח" אל הנערים ואל הנעורים. מעבר להם, תפילתנו אינה תקפה. תודה

  7. התצמררתי

  8. חוה, כאיש וכלא-אישה בעיקר חשתי כאן את זעקת הרחם, בשר מבשרן. הקול נלקח מן ההד.
    מעניין לחשוב כי מה שארע חד פעמית במעשה הבריאה – עצם שנלקחה מאדם לבריאת חוה, קורה שוב ושוב אצל כל אם וילדיה – עצם מעצמה. האשה כבריאה מִבריאה היא הממשיכה את קיום הבריאה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן