מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה

      עוזרת הבית שלי מגיעה באיחור, תמיד מאחרת, קצרת נשימה, פנים נפולים, עיניים שקועות בארובותיהן. היא מעבירה מבט מחשב במהומה בסלון – אני מתכווצת, לפני הגיעה טרחתי וסידרתי – פולטת אנחה: מתחילה לספר על הצרות השבועיות עם ילדיה. את בתי עלמה ראתה רק בתמונות – איזה חוש הורה לי להרחיק אותה ממנה: אני קובעת איתה שתגיע שעה אחרי ...

  יש אישה בשדה התעופה והיא מדברת אלי בשפה שאני לא מבינה. אני אומרת לה, תעזבי אותי בבקשה. היא פורצת בבכי, וממשיכה למלמל, ממשיכה לגלגל הברות. אני יודעת שלא תמיד היה לה בית, שעכשיו היא במקום החסר שנשים מסוגה מגיעות אליו. תני לי ללכת, אני אומרת; גברת, אני מזהירה, את לא קולטת שאנחנו בשדה תעופה? תסתכלי מסביבך: המראות, נחיתות, פרידות ...

  הוא היה יפה כל כך ובמישורת הרביעית עמד, בצל הדק של קיר נפגש בקיר. עלמה במרוצה חלפה ולא הבחינה. רציתי שמותי יהיה אישה, אבל הוא לא היה. האם תבואי איתי, שאל. צעד קט בכיוונו. זה כל מה שנדרש. פניתי מעליו. בחצר הלפופה לחות צנפו סוסים שחורים. הסוסים המזוינים של א. דיקינסון. שתי בהמות אביריות הופכות בערוגות של גברת גרשון. ...

  אז זהו, שאחי אשר היה מספר את הבדיחה המאוד מאוד דוחה: שני אנשים הולכים במדבר. מתים מצמא. פתאום רואים בקבוק נזלת. הם רבים מי הבחין בו ראשון. אחר כך מחליטים להתחלק בו שווה בשווה. הראשון שותה את כל הנזלת במכה. השני מתחיל לצעוק, למה שתית הכול? והראשון אומר לו, מה אני יעשה, זה בא בגוש. ואני התעוררתי הבוקר והביטוי ...

חבר שלח לי במייל את הידיעה הזו שלפיה בחור שהגיש פרקים ראשונים מספריה של ג"יין אוסטן למו"לים ועורכים ספרותיים באנגליה קיבל מכתבי דחייה או זכה להתעלמות גורפת. הבחור רואה בתרגיל שביצע עדות לגסותם ובורותם של קובעי הטעם הספרותי כיום. ויש מידה של צדק בטענתו מבחינתו: הוצאות רבות דחו את כתבי היד שהגיש להן. אני, למודת דחיות שכמותי, הייתי אמורה לקפוץ ...

      ראשיתו של הפוסט הזה בדיון שהתפתח בין מירי שחם וביני בפוסט מריון, צפון גרמניה, ערמונים לבנים ועסק בסיפור שהתפרסם אתמול במוסף לתרבות וספרות של הארץ. התכוונתי לכתוב אותו כתגובה, אולם תוכן הדברים צמח.  בילדותי בנתיבות היתה רק מספרה אחת, שהשתייכה לזוג ספרים צרפתיים: הבעל היה מספר את הגברים, והאישה – את הנשים. את קירות המספרה עיטרו פתגמים, ...

       זה קרה בצפון גרמניה. מה היה לבעלי ולי לחפש שם. את הילדה השארנו אצל הוריו. שלושה ימים ירד גשם ברציפות. מבעד לחלונות המחופים בוילונות מצויצים של חדרנו ראינו: גשם. ירדנו אל המבואה כשהאפלולית הפכה דחוסה. שם הכרנו את האורחים האחרים במלון. זוגות חשוכי ילדים. שמות ופנים נכרכו בחריקות ובמלמולים שחלחלו דרך הקירות הדקים בשעת לילה. רק מריון עניינה ...

      לפני שנים, לאחר שבחור שאיתו חייתי עשרה חודשים נטש אותי לאנחות, תרגמתי לעצמי את הסיפור "מלכת השלג" של הנס כריסטיאן אנדרסן. מאנגלית תרגמתי, את הגרסה המלאה. באותם ימים של היעזבות, היה קטע אחד שחזרתי אליו ללא הרף. הרגע שבו קיי נפרד מגרדה. כזכור, הילדה-נערה גרדה היא גיבורת הסיפור, וקיי הוא חבר נפשה מינקות. בעינו של קיי ובלבו ...

  הריהו טוב? רע? בינוני? איך אפשר לדעת. החגים חולפים בינתיים מעבר למחיצת הזכוכית שלהם. בראש השנה בעלי לקח את עלמה לבית אבי בנתיבות. יומיים הייתי בגפי. אני זוכרת שקראתי. אולי לא. אולי התכוננתי במתח לקראת הפגישה עם העורכת הספרותית. ביום כיפור נשרכתי אחרי שניהם, עלמה עם האופניים שלה, וברק, בחולצה המגוהצת הדוקה על גופו העגול. אני שונאת את הצביון ...

  לפני חודש וחצי שטחתי כאן מעט מן התלאות שפקדו אותי בנסיונותי לפרסם ספר נוער פרי עטי. כאמור, שלחתי את כתב היד של ספרי השלישי לשתי הוצאות לאור. וביום שלישי שעבר, ממש על סף ערבו של החג, קיבלתי טלפון מעורכת בהוצאה, שאת שמה אותיר בעלטה, כדי לא לעיין על עצמי. (בזמן האחרון אני משתמשת ביני לביני בסלנג הנתיבותי העתיק הזה. ...