מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
נסענו בשתיקה לתל אביב. אבל קודם היו לי ארבע מאות שקלים לשרוף ורציתי לראות את השלג בירושלים. סופה התחוללה בימים ההם, לפני שבועיים. עצרתי מונית. אמרתי לנהג.
בדרך לשם הוא דיבר על צרותיה ומצוקותיה של ישראל. שום דבר מיוחד.
והשלג היה ענני וקשה, חסר צורה וצרור. המעטה הלבן של האשליה התקלף ומבעד לו ניבטה המהות המלוכלכת. עקבות האפר של המכונה האנושית. שירה מודרנית, אין מה להגיד, בעיר שבאלפיים השנים האחרונות נכתבו בה פחות מדי שורות טובות, מפלצת אבן מחורבנת, איומה כנדגלות.
ועלינו למונית והשארנו בגבנו את העיר ואת שלגיה.
בדרך נגמרו לו נושאי השיחה. שקט מעיק מילא את חלל המונית.
אמרתי, אני מצרה על כך שאני לא האישה שיכולתי להיות.
הוא נרתע. גופו נסוג את הנסיגה. אני מכירה אותה. כך מגיבים גופים בזמן האחרון בכל פעם שעולה עניין אישי. אני לא מבינה את המכה שנפלה על הארץ. כולם רק סולידריים ורק מדברים על רווחת הכלל ואומללותם של העניים, ומסכנותם של העובדים הזרים, ותלאותיהם של הפלשתינאים והפליטים מדארפור. מזריחה עד שקיעה – חברה וצדק, צדק וחברה. נסו להטות את השיחה מן הנושא הזה וראו איזה מבט יתקעו בכם. נסו לכתוב לזכייניות הטלוויזיה ולבקש שישדרו, מפעם לפעם, גם איזו תוכנית בידור. לא נמאס מכתבות התחקיר המהוגנות, הרציניות, ומראיונות העומק עם מומחים? כנראה שלא. כי כולם שקועים במחשבה על פתרונות יצירתיים לתחלואי החברה הישראלית ואף אחד לא מדבר על עצמו, והדאגה לַאחֵר מדירה שינה מעיניהם. אני לא. להיפך, אני דווקא מעוניינת שאנשים ישפכו את ליבם. משום כך, בכל הזדמנות שיש לי, אני מסגירה משהו על אודות עצמי, משהו קטן, נגיד, שאני מצרה על כך שאני לא האישה שיכולתי להיות.
הנהג בהה בי. עברו כמה דקות. כבר תיארתי לעצמי איך הוא מתכוון להפוך את הדיון לתיאורטי, להגיד כמה משפטים על המהמורות המוסריות שעמדו בפני הגשמה מלאה של הציונות, ועל העוולות שנעשו לכל מיני קבוצות באוכלוסיה בשם הרעיון הלאומי, הגברי כל כך, ואיך אנחנו צריכים להיערך לתקן אותם, לעקור את הבעיה מהשורש, אחרת, מה הטעם ביהדות שמשוללת תשתית אתית? משהו בסגנון הדברים הנוקבים שעולים חדשות לבקרים בשיחות באוטובוס ובבתי הקפה ובמרחצאות הציבוריים.
הוא אמר, בקושי, מחלץ מבין השפתיים, מי האישה שיכולת להיות?
אמרתי, לא יודעת, אני רק יודעת מי אני לא צריכה להיות עכשיו.
לא זכיתי לתשובה.
אמרתי, יש לי בלוג עם משהו כמו מאה קוראים. וזה בימים טובים.
הס.
אמרתי, אני קיבלתי הצעה לכתוב ספר על החיים שלי.
דממה.
אתה מבין? שאלתי, חשבתי לכתוב את הילדות שלי כמו שהיא היתה, חלום איטי, ענוג. ואחר כך, את חיי הבוגרים. אותם רציתי לכתוב ככה שמי שיקרא ירים את העיניים שלו ויחפש את עמוד החשמל הקרוב. והכתיבה השתלטה לי על החודשים האחרונים. אז שלחתי את הטיוטה הראשונה ואני מחכה עכשיו לראות אם זה הצליח.
אֵינְקוֹל.
אמרתי, אל תשפוט אותי. אני אישה שמגרדת את הקיום בציפורניים.
אֵינְעוֹנֶה.
התחלתי לבכות, בכי שנשאר חנוק בגרון, דמעות שנתקעו על סף העיניים.
הוא ליטף את גרוגרתו. הוא העביר יד על זיפיו. הוא כחכח. הוא אמר משהו.
הכרחתי את עצמי לשאול, מה?
הוא אמר, אבל החברה הישראלית, מה דעתך עליה?
מלמלתי את תשובתי הרגילה: עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר; דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
לא שבנו להחליף מילה עד תל אביב.
מקסים, הזדהיתי.
תודה.
אני לא מאמינה לך.
אשרייך, אלמונית.
ברמה התיאורטית, שוב עולה השאלה המעצבנת למה נשים כותבות קטן וקרוב וגברים כותבים גדול ועולמי והסטורי וגורף. התשובה מאד מסובכת: כי ככה.
ברמה האישית, מעבר לזה שגם אני כל הזמן ממיינת אפשרויות הרגשה, הזכרת לי – מאיר אריאל ז"ל, בהופעה קטנה ולא מאויישת מי יודע כמה בצוותא חיפה, דיבר בחיוך על אשתו "האיומה והנדגלת". באותם רגעים כל כך רציתי שיגידו גם עליי איומה ונדגלת, אני הרי כל כך איומה, וכל כך נדגלת, וגם היום אני עדיין רוצה שיגידו. נדמה לי שזה היה בפתיח לשיר הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=2Yoho_rJt7k
תעצמי עיניים. תקשיבי.
מירי, עצמתי עיניים והקשבתי לשיר אבל צליל הכאפה שציפיתי לו לא הגיע בסוף. חבל. היה הופך את כל מופע ההשפלה הזה למושלם, במיוחד עם השמירה על נקיון העברית, ועל היופי שלה – אני אשבור לך את העצמות, אבל בשפה תקנית.
באשר לציטוט משיר השירים, שמה של אשתו של מאיר המנוח הוא תרצה, לא? הוא בטח התכוון לזה: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.
מה פתאום כאפה. זה מאיר אריאל, לא אלתרמן.
ואף על פי כן, מירי, אריאל עושה בשיר הזה צעד לכיוון אלכסנדר פן, עם שירי הנשים המוכות-אבל-אוהבות-כל-רגע שלו. ומשהו מטעם הכאפה הממשמשת ובאה יש בשיר.
זה פשוט לא נכון. אין בשיר שום סוג של אלימות, רק הפצרה אוהבת של גבר מתוסכל מול מופע של הדרמה-קווין שלו. איפה את רואה כאן אלימות? כמה שירי אהבה את כבר מכירה שנכתבו לנשים שעברו את העשור הרביעי לחייהן? זה שיר שמתאר ריטואל זוגי מעצבן, של מריבה, ועדיין.
מירי. את צודקת. לא הרבה. יהודה עמיחי היחיד שעולה כרגע בדעתי. אני עדיין חושבת שיש בשיר הזה התבהמות, עם ה"היכנסי כבר".
נזכרתי בזה
http://www.heep.co.il/heep/media/111288
מאוד אהבתי. אבל הילדות באמת היתה חלום איטי, ענוג? באמת באמת?
יעל,
כשאני פורטת את הילדות שלי לזכרונות ומעשים, כמובן שאין בה הרבה מן החלומיות האיטית והענוגה, אבל כשאני בוחנת אותה ממרחק, כרושם שנטבע בי, אז כן, רק חלום איטי, ענוג.
אישה שמגרדת את הקיום בציפורניים.
השארת אותי המומה, אובדת עצות, כפי שהיה ודאי הנהג ההוא. כשאנשים נחשפים למצוקה, לעתים קרובות אין להם מה לומר. את מכירה את השיר של ריטה אן-היגינס "יש אנשים"? (הופיע באחת מחוברות פסטיבל השירה במשכנות שאננים). היא מתארת עוני מרוד: אין כסף לחלב, מחכים שנתיים להוצאת שן כואבת, ליד הילדים שלך מקללים אותך. זה שיר מביך. מביך בחושפנות שלו. נכון שאת נמנעת מלדבר על מצוקה כלכלית ובחרת לדבר על החמצה, על גוון רך מאד של ייאוש שמוליך לתופת. אבל הדיבור שלה דומה לדיבור שלך: הוא חושף את המאזין למצוקה (שהיא גם כלכלית וגם רגשית) ולא מקל עליו בשום נימה מפייסת, בשום הסתרה.
חשבתי גם על תגובות אפשריות אחרות של נהג המונית. כמה נדירה ההקשבה שזכית לה, בצד חוסר-האונים. חוסר האונים הזה משמעו שהוא הבין אותך.
הוא הרי היה יכול לגחך: גם אני מצטער על זה שאני לא טרזן מלך הקופים.
והוא היה יכול, לעומת זה, לחייך אלייך ולומר: את אישה נפלאה, בואי ותהיי שלי. אני אוהב אותך כמו שאת.
אבל כנראה שהייאוש כסס אותך כל כך, שנראית באותו בוקר כמו צל דהה של עצמך, אני מכירה את זה. אז גם עופות השמיים וחתולי הרחוב מריחים ריח נבלה.
כל כך מוזרה לי הקריאה שלך.
עינה, גם לי התגובה נורא מוזרה.
הי אורי
אני מרחם ומקנא בנהג המונית הזה.
מרחם? די ברור, לא?
"מאיפה נפלה עלי זאתי. אתה נוסע, יורד בכביש את הסיבובים לקסטל ועוד לפני שער הגיא ממש לפני הסיבוב האחרון, מביאה לך אותה, זאתי, עם איזה משפט כזה: לא נהייתי האשה שרציתי להיות. וואלה, גם אני לא יצאתי ג"יימס דין וגם לא ארקדי גיאדמק. בקושי את ההלוואה למספר של המונית הצלחתי לגרד. ממתי החיים זה תוכנית כבקשתך, ממתי, תגיד לי? טוב שגמרתי את הסיבוב, טוב. וואלה, מה אני אגיד לך שתקתי כמו דג. מה יכולתי להגיד לה, שגם אני בגן לא חלמתי להיות נהג מונית, עם ארבעה ילדים, שאחד מהם עכשיו מחליף בתי ספר כמו גרביים, מה אני לה שאשתי ואני כבר לא היינו ביחד יותר משנתיים. מי בכלל נהיה ממנו מה שהוא חלם בגן או בבית ספר, אנא עארף. יש להם חלומות לאנשים. מזל שיש על מה לחלום. שתקתי. והיא ממשיכה ושופכת עלי את הצרות שלה זאתי, כאילו אני פח זבל. מה, אני שפכתי עליה את שלי? שתשמור לעצמה. בסוף נשבר לי הלב, אז ניסיתי להגיד משהו כזה בכללי על הארץ, שאלתי אותה מה יהיה. אתה יודע בשביל לפתח שיחה. השתתקה לי זאתי.
עד עכשיו אני מרגיש כאילו לא הייתי בסדר איתה, אשם שלא אמרתי לה משהו מעודד. אבל אני, מה אני כבר יכול להגיד מעודד עם הרבע מיליון שאני חייב על הדירה. החיים חרא. אתה צריך לחיות עם הפה סגור שלא יצא לך החרא מהפה. שכל אחד ישמור על הפה שלו עם הצרות שלו. מה אני כותל? אני נהג מונית בסך הכל."
ולמה מקנא? כי הוא פגש אותך ונתת לו מפתח להתבונן בחייך וגם בחייו. מעטים האנשים שפותחים אצלך שאלה. וחבל לבזבז את ההזדמנות, לא?
מיכה, תודה. אבל נהג המונית הזאת הוא משל. ניסיתי להגיד משהו אירוני/מבדח על האגואיזם של החברה הישראלית.
אורי, בת אלף המשאלות שלא התגשמו –
זו לא הפעם הראשונה שהתגובה שלי מוזרה לך. וזה מפתיע אותי, כי אני מרגישה איתך הזדהות.
חשבתי עלייך הרבה אתמול. והבוקר הזדמן לי לנסוע במונית (מונית בתוך ירושלים, לא אליה, לא כזו שעולה ארבע-מאות שקלים.) לרגע חשבתי לומר לנהג את מה שאת אמרת – "אני מצטערת שאני לא האישה שיכולתי להיות." אבל שתקתי. המחשבות סערו בתוכי, ושמעתי הדים של קולות רבים כל-כך. גם הנהג שתק. היתה בזה נחמה.
עכשיו קראתי שוב את הטקסט שלך, וגיליתי שאתמול התעלמתי משום-מה מפרט חשוב – הנהג שמתעקש לחזור ולדבר על החברה הישראלית. ואני שואלת (קצת בחוצפה) מה ששאלה את עצמה זו שהגיבה "אני לא מאמינה" – האם דבר כזה יכול להתרחש? או שהוא קיים רק בבדידות המצמיתה של לב מותש מספקות, מותש ממשאלות שלא התגשמו. את הנסיכה שלהן.
עינה, מה אף פעם לא קרה לך שהלכת למרחצאות הציבוריים והבלנית, תחת לתת לך מגבת, בזבזה חצי שעה בדיבורים על צרותיהן של השכבות החלשות בישראל? משום מה לי זה תמיד קורה. גם בסופר, למשל, בקופה המהירה, כשאיזו זקנה מתמהמהת בראש התור כי יש לה תלושי זיכוי, פשוט מרגיז איך שכולם נחלצים לעזור ומציעים לשלם מכיסם. אני לא יכולה לסבול את זה. גם לא את הצורה שאין בטלוויזיה שום תכנית בידור זולה אחת, נדמה שכל השדרנים – אינטלקטואלים אחד אחד – מוגיעים את מוחם בלמצוא פתרונות צודקים לתת התנאים ששוררים בעזה. די, אני אומרת, איך זה שעוד לא קם אף גאון, כמו תמי החביבה שמטיחה בי שאני מתנשאת, ואמר: למה שלא נעתיק את אחת מתוכניות הבידור ההמוניות שמשודרות בארה"ב, משהו כמו אמריקן איידול, ונפמפם לצופים בישראל עד שיהפכו קהים ואדישים ואנוכיים. את זה הייתי רוצה לראות קורה. אחרת אני אתפוצץ.
אורי, כמה יפה כתבת על הצער של הפרט מאד מרגש.
אבל הזקנה הזאת, אולי הקופונים עוזרים לה לשרוד .
אולי היא חיה מקצבת ביטוח לאומי . אני רואה בחיוב את זה שאיפה שאת מתגוררת בני אדם עוד נחלצים לעזור לזקנים.למה זה מקומם אותך?
זה הצער שלך בגיל שלושים פלוס וזה הצער שלה בגיל שמונים פלוס ואולי יבוטל הצער בקרוב ממש ואם לא , בואי נהיה אוהבים וסובלנים כפי שכתבת זה עכשיו.
אורי,
האם באמת חסרה אדישות בחברה שלנו? אדישות יש די והותר, ודי והותר תוכניות טלויזיה זולות. הבעיה היא לא הדיבור על החלשים והנסיון לעזור להם, הבעיה היא (א): בדרך כלל יש הדיבור על המצוקות של האחרים נעשה מן הפה ולחוץ, כדי להיחלץ מן האחריות ולא כדי לקחת אחריות. (ב) לא נותנים לאנשים כלים כדי לפתור בעצמם את בעיותיהם, אלא עסוקים במעשי חסד וסעד. צריך ליצור מקומות עבודה, להגדיל את שכר המינימום, להגדיל את המיסים של העשירים, ליצור יותר מקומות-עבודה שמתאימים לאימהות (מעט שעות עבודה ביום, חדרים בהם אפשר לשאוב חלב למיניקות). אני לא מאמינה, אורי, שאת אדישה כפי שאת מעמידה פנים שאת. גדלת בנתיבות, נכון? לא ראית סביבך עזובה, עוני, אבטלה? גם אם לבך גס בשיחות הבנאליות על כל אלו, תני אל ליבך שהן נסיון אמיתי לומר משהו, שלא לכל האנשים יש מילים לומר אותו. את מלאה מילים כחשיכה, ומזדהרת ככוכב נופל בשמי הארץ הדלוחים. תני את דעתך על כך שאת מאושרת – מאושרת ממש – לא על חייך שקרוב-לודאי שהם רצופי אכזבה ותסכול, אלא על היכולת לומר במילים את מה שחשים בגוף.
עינה –
היא כתבה הפוך על הפוך!
זה כנראה נכון מה שאומרים. שלנשים אין הומור.
אני חושבת שאת מאד מתנשאת. בעיקר מול נהג המונית הזה.
כמה קל היה לך בטח להוציא מהפה את המשפט הסתום הזה, המביך הזה, בסיטואציה שבה משפט שכזה כל כך לא מתבקש. כמה קל היה לך בטח להכניס את האיש הזה שבסך הכל מנסה להתפרנס ולהפוך את הפרנסה המשמימה שלו לקצת יותר משמעותית או מעניינת, למצב שבו הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו.
ובשם מה? בשם איזה אידאל נשגב? לא בשם הפוזה שלך שעליה את מנסה לשמור.
אולי כדאי שתתחילי לראות קצת אחרים.
תמי, בהתחלה התוקפנות הרתיעה אותי. יכולת הרי להגיד את כל מה שאמרת בלי הגערות והנזיפות. כשהגעתי לסוף התגובה הבנתי שלא יכולת להגיב אחרת. האירוניה היתה דקה מדי עבורך.
את מדברת על תוקפנות אבל גם התגובה שלך תוקפנית ומעליבה ושוב מאד מתנשאת.
את תקועה באיזו פוזה. פוזות מטבען להתפוצץ.
לא סתם כתבה כאן מישהי שהיא לא מאמינה לך, את באמת לא אמינה. המון מילים יפות אבל תוכן אין, וכשיש תוכן הוא מתנשא ולוקה בעיוורון כלפי אחרים.
תמי כל מה שאורי כתבה הוא ב"הפוך על הפוך". קוראים לזה אירוניה. אורי היא כותבת מצויינת, אבל אף אחד לא התחייב בפנייך שכל מה שנכתב בדף זה הוא דוקומנטרי. אמנם הכתיבה היא בגוף ראשון, אבל הדובר בטקסט אינו בהכרח הפרסונה אלחייני. אל תתני לכתיבה בגוף ראשון להטעות אותך, ואם כבר עצות – תקראי הרבה ותשתי מים
תמי, אני לא רואה שמץ של התנשאות בתגובה שלי אלייך, ובוודאי לא תוקפנות, אלא רק הסקת מסקנות פשוטה. הנני ואפרט:
א. הטקסט אירוני. הוא משתמש בתחבולה סאטירית שלמדתי מאיש אירי אחד ששמו ג"ונתן סוויפט – דמייני, אמר לי סוויפט, שהמצב הפוך לגמרי מן המצב במציאות ותארי את המצב ההופכי הזה כמצב לא רצוי. כך תגיעי למיני אבסורדים שיגרו את הקוראים לחשוב מחדש על המצב הקיים.
ב. את תקפת אותי על המצב המגוחך המתואר בטקסט, כאילו היה שיקוף של המציאות.
ג. מכאן, החמצת לחלוטין את האירוניה של הטקסט.
ד. כלומר, היא היתה דקה מדי עבורך.
וזה מה שכתבתי. לא יכולת להגיב אלא בתוקפנות, משום שהחמצת את האירוניה של הטקסט. מה פה אינו עובדתי? איפה בדיוק ההתנשאות?
יופי אורי, הראת לכולם כמה אני מטומטמת ולא מבינה אירוניה. ברור שזה לא מתנשא ולא תוקפני. להפך זה נורא שנון ומשעשע.
אני עדיין חושבת שאת תקועה בפוזה ומתאמצת הרבה יותר מדי להראות כמה את חכמה ושנונה.
תמי, את כל כך צודקת. לפני חצי שעה ישבתי בסלון ופתאום התחלתי לצעוק. בעלי בא במרוצה מחדר העבודה. מה קרה? מה קרה? הוא שאל.
אמרתי לו, כואב לי, כואב לי בעיניים, באף, בלחיים. איפה לא.
תני לי לראות רגע, הוא אמר.
הסתכלתי בי. הסתכל בי חזרה. אה, הוא אמר. זה כלום.
מה כלום? אמרתי. מה כלום? נורא כואב לי.
כלום, הוא ענה, זאת רק הפוזה שלך. היא התפוצצה לך בפנים.
תמי,
כשהפוזה מתפוצצת לך בפרצוף זה קורה לאט. לא בבת אחת. כלומר. הקצה של הקרחון מתגלה בבום,את עדיין מסרבת לראות את כולו ואז לאט לאט, כמו מגדל קלפים חלקים שלך מתגלים לך. עושים לך היכרות. את כתבת אותם. את שלחת אותם במיילים. אי אפשר לטעות.
את קולטת שאת חיה בהזייה מטורפת. זה לא רק העיניים והאזניים. כל הגוף צמרמורות ובא לך להקיא. בא לך להקיא את עצמך מעצמך. את לא יכולה לאכול כלום כי את מרגישה כל כך רוויה. את קמה בבוקר. את רואה את הילד שלך. שלום ילד. היית כאן? לא ידעתי. את פותחת עיתון. את קוראת שאנשים נהרגו הלילה. אנשים? מה זה אנשים?
הקרינה הזאת, של המסך מחשב שביזבזת עליה כל כך הרבה זמן כואבת לך בעור, בעיניים. עיניים? איך אתן יכולות להיות פקוחות ולא לראות שום דבר?
שירלי, זה יפה. זה כל כך מדויק!
אורי, למען הסר ספק, כל מה שנכתב תחת השם "תמי" לא קשור אלי ואין לי מושג מי מסתתר/ת מאחורי שם זה!.
תמי קאלי, תודה על ההבהרה. אף כי לא כ"כ העליתי על הדעת שזאת את.
יופי, התענגתי.
יודית, תודה.
אורי באה ואורי הולכת ןיש עוד אורי
תמיד אותה הגברת בשינוי אדרת
אקספרימנטים ספרותיים
רק שהיום קוראים לה בשם אחר
ככה זה בוירטואליה כל הזמן עובדים עלינו לפעמים זה מסוכן
לפעמים משעשע
שמעון, מזל טוב על הספר החדש!
שמעון, מזל טוב על הספר ועל הניסוי המעניין הזה של בלוג לגיבורת רומן. אולי תספר לנו איך זה היה ואיך זה השפיע על הכתיבה. ואני מתה לדעת מי בתמונה!
שמעון, מה, עברת לנתיבות? חשבת שאתה משדרות. עכשיו הכל מתחבר לי…חחח, מצחיק שכמותך.
מאלף, הניסוי שלך!
ואיך זה להתגלות ב1 באפריל?
אני חייבת להבין מה קורה כאן. אין לי את היכולת לדחות סיפוקים כרגע. אפשר הסבר? ומהר?
טוב הבנתי… אני די זריזה.
שמעון היקר כל כך, לשמוע על ספר חדש שלך שיוצא זו אחת הבשורות המשמחות ששמעתי לאחרונה. מזל טוב.
מי בתמונה? אני אוהבת אותה. האפור, הילדה על נדנדה . התמונה הכי שווה בבלוגייה.
הניסוי מבחינתי מוכיח שכתיבה נשית/גברית צריכה לעבור הגדרת סגנון מחדש.כל אחד/אחת יכול/ה הכל . אמנות נשית גברית שאלה.
הידד!
תודה לכולם.
הילדה בתצלום היא אחיינית שלי (דניאל מלכה) והצלמת היא אחותי (יסמין אדף). ככה שזה כמעט פרוייקט משפחתי.
הידיעה בעיתון הפתיעה אותי כי טרם ראיתי את הספר.
אשתדל להעלות בקרוב פוסט שבו אדבר מעט על התהליך של כתיבת אורי אלחייני, ולמה היא המשיכה לחיות גם אחרי שכתיבת הספר על חייה נגמרה.
מזל טוב!!!!!!!!!!
שמעון היקר, אני מצטרפת למברכים, למרות שהייתי בסוד העניינים. נהנתי מכל פוסט שלך כאן. מקווה שאורי תמשיך לחיות איכשהו.
צאלה כץ ואורי אלחייני – שתי הנשים שבכתיבתן הביאו אותי, משכו אותי וסחפו אותי לאתר בננות. כנראה שהכמיהה אל הבלתי-מושג חזקה ממני, גם אם לכאורה הבלתי-מושג נראה מושג…
בהצלחה לשמעון אדף!
מזל טוב ובהצלחה, זה היה תרגיל נהדר אורי נשמעה בחורה מרתקת וחכמה, נו הסקרנות לקרוא את הספר עכשיו גוברת