מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה

מעבר לדלת ראתה: חושך עמוק אך במעט מאודם שושנה קמלה. בכל זאת ידעתי שתלך אליו. גם היא ידעה.

אינך ראויה לאהבתו של איש, לחש לה הלילה את מה שידעה זה מכבר, ואור היום, פיסת החום המכחילה במערב, גם הוא אמר.

בכל פעם בא הפחד והוא שונה במקצת, כמו עיר המתגלה בחלום, זיכרון חיוור של מבנים שהכרתי, רחובות וצללים שהנפש משתוקקת להם ואל לה להגיע לשם לעולם. דימוי יפה, לא, אני שואלת. אבל הדימוי הוא לא המציאות. עוד לא סיפרתי את האמת שהוא מכסה עליה. ההשתנקות בחזה, ההתכווצות של הלב, הפה היבש. אם רק אוכל לקום ולזכור: זאת הילדה שלי, זה ...

  הדברים נוטים להיטשטש. זה היה סיפור שתכננתי לכתוב או חלום שחמק מתחת לסף ההכרה לפני שאחזתי בכולו. כך או כך נותר ממנו זיכרון עשן, מפוגג. אישה אחת, לא אני. כלומר, אישה שנראית אחרת, עם תכונות שונות: אישה שטרודה למשל בעובדה שמתים סביבה כל הזמן, אנשים שהיא לא מכירה, שלא שמעה עליהם, ביפן או בערבות מונגוליה – אבל קורה שבני ...

      עוזרת הבית שלי מגיעה באיחור, תמיד מאחרת, קצרת נשימה, פנים נפולים, עיניים שקועות בארובותיהן. היא מעבירה מבט מחשב במהומה בסלון – אני מתכווצת, לפני הגיעה טרחתי וסידרתי – פולטת אנחה: מתחילה לספר על הצרות השבועיות עם ילדיה. את בתי עלמה ראתה רק בתמונות – איזה חוש הורה לי להרחיק אותה ממנה: אני קובעת איתה שתגיע שעה אחרי ...