מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
אני רציתי לחיות את זה. היו שעות אחרות של אנשים אחרים, והלכתי בינן, שיערתי מה יהיה מראן של שלי, חרוכות כפטמות, וחומן חוף הגוף, ומורא הבשר בתוכן, אבל לי, לא היה לי אכפת, הסתובבתי, והיו מכשולים, נניח, פרחים ממין הסחלב, לועות לועתניים, אפילו ההמוניות של צמח השומר, היתה תבהלה.
כמובן שלא הבחנתי בין אחד לאחיו, תגיות השם שהדביקו להם דינן לכזב, רק הוודאות של מה ששגוי עמדה לי, הובילה בדרך הזאת. אני תוהה אם עכשיו חושב הקורא – אתם, מה אתם חושבים – צורה משונה לתאר חלום מעורפל. אבל כל זה קרה, אני לא ממציאה, זה ממשיך וקורה: לא מוצאת ורוצה לחיות עד הסוף, כמו ילדה, מתמידה והולכת בינן.
כמובן שלא הבחנתי בין אחד לאחיו, תגיות השם שהדביקו להם דינן לכזב, רק הוודאות של מה ששגוי עמדה לי, הובילה בדרך הזאת. אני תוהה אם עכשיו חושב הקורא – אתם, מה אתם חושבים – צורה משונה לתאר חלום מעורפל. אבל כל זה קרה, אני לא ממציאה, זה ממשיך וקורה: לא מוצאת ורוצה לחיות עד הסוף, כמו ילדה, מתמידה והולכת בינן.
עשית לי עצוב. ללכת בין – זו התנהלות ארספואטית. זאת אומרת, ללכת בין, לפקוח עיניים ומילים במקום להתפלש. ילדים צריכים להתפלש. מה שמזכיר לי, מבוגרים לא צריכים להגיד: "ילדים צריכים".
אני מתאהבת.
אני אוהבת (-: