מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה

  אז מה אם קיץ ותל אביב נגועה באור שלא יפוג. אצלי שוב הם באים, ימים שסריג של אוויר זכוכיתי צונח סביבי. ואני קטועה מן החיים. מסוגלת רק להביט: עלמה מציירת, קוראת, מאבדת סבלנות. ברק, בעלי, יוצא ונכנס, מדבר. הכול זוחל אלי, נוקש על המחיצות ואז נסוג. איך בכוחם לפעול, אני שואלת. אני מוכרחה לקום ולשטוף את זה מעלי. או לנוס מכאן ...

הייתי בת עשרים ושתיים והתבוננתי במרצה שלי לפילוסופיה. הוא היה מן הטיפוסים שכל מה שאפשר ללמוד עליהם, אפשר לקלוט כבר במבט ראשון: גבר מוצק, לא גבוה במיוחד. הבוהק השחור של שיערו וזקן התיש שלו עז מכדי שיהיה צבעם הטבעי. משקפיים, כמובן, עיניים חומות, חסרות מנוחה. הוא דיבר בקול מתון, לא מתאמץ, מודע לעליונות שלו, מדי פעם הדגיש מילה נדירה יחסית, ...

כשאני כותבת על אחותי עפרה, אני מתפתה להשתמש בזמן עבר, אני נמהרת להגיד אחותי עפרה היתה  – הו, עפרה, עפרה, אני יודעת שאת קוראת את הדברים ושואלת את עצמך, מדוע איני מתקשרת, מדוע איני עונה כשאת מטלפנת. אבל עפרה, הדיבור הוא שקר. הדיבור פנים אל פנים הוא מראות ומילים מתורגמות לצלילים, האוויר רוטט, עפרה, ואז גליו מכים על עור התוף, ...

  1. לא ברור לי איך התאהבתי בשירה של ויליאם קרלוס ויליאמס. מעל המזרקה של אגם בכיכר דיזנגוף התאדו דמדומים. להבה פצעה את הזרימה הסתמית של המים, את הצבעים המגוחכים. האוויר היה צפוף ועמוס קרבה. כל מבט היה אלים כמו מגע. מה עוד? התאהבתי בוויליאם קרלוס. הכיכר הייתה ריקה, נכונה לשינוי עצום. אישה אחת הבליחה כמו איתות של פנס: מקרטעת, ...

    החלונות בבית פונים למערב. יש בזה הגיון אדריכלי מסוים, אני מניחה. עם כל התלונות על תל אביב החיה בגבה לים, מישהו בכל זאת חשב על זכוכיות הנצבעות בשקיעה. יש בזה גם סמליות שטורדת את מנוחתי. מדוע שהמבט יפנה תמיד מערבה. לנצח אל המערב. האלפים, בני העם היפהפה, האצילי של טולקין, הגיעו מהמערב ושבים אליו בתום עידן הקסם. מערבה ...

פילוסוף אחד מספר על יונה. היה היתה יונה. והיא אמרה לעצמה, אשמתו של החיכוך היא שאינני עפה מהר יותר. מה, אלמלא החיכוך, התנגדות האוויר, הייתי חוצה את כל החלל בטיסה. ולא ידעה היונה, בלא חיכוך אין תנועה. אני היא היונה הזאת. מורה להיסטוריה מביא כדוגמא את האיכר שסבר שהמזון הוא מקור התמותה. הוא מרגיל, כך חשב, את הבשר להתחלף. אבל ...

אי אפשר לנשום מרוב תרחישי אסון. אחרית הימים פושטת ולובשת אינספור צורות: מטאורים תועים, התחממות גלובלית, התמעטות המשאבים, צירי רשע, מרוצי חימוש, כורים גרעיניים זעירים, פצצות חדשות, וירוסים מתוחכמים, חיידקים אלימים, מלחמות קרות, מלחמות חמות, תבונה מלאכותית, רובוטים עם תודעה. מאיפה מגיעה הכמות הבלתי אפשרית הזו של אימה? מה המקור שלה? כשחושבים על הנושא מוצאים סתירה. מצד אחד, חישובי קיצים ...