מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
אז מה אם קיץ ותל אביב נגועה באור שלא יפוג. אצלי שוב הם באים, ימים שסריג של אוויר זכוכיתי צונח סביבי. ואני קטועה מן החיים. מסוגלת רק להביט: עלמה מציירת, קוראת, מאבדת סבלנות. ברק, בעלי, יוצא ונכנס, מדבר. הכול זוחל אלי, נוקש על המחיצות ואז נסוג. איך בכוחם לפעול, אני שואלת. אני מוכרחה לקום ולשטוף את זה מעלי. או לנוס מכאן לכמה שעות. אבל לא יעלה בידי. כל צעד בכיוון הדלת הוא מסע אינסופי. אפילו להגיד יותר איני יכולה, כי מישהו כבר אמר בשבילי.
אלה / ויליאם קרלוס ויליאמס
הם השבועות השוממים, החשוכים,
זמן שהטבע בעקרותו
משתווה לטיפשותו של האדם.
השנה צוללת אל תוך לילה
והלב צולל
נמוך מלילה
אל מקום ריק וסחוף רוחות,
משולל שמש, כוכבים או לבנה,
להוציא אור סגולי כמו זה של ההרהור
המלבה אש אפלה –
סובב בחוג עצמו עד רגע בו,
בקור, עולה בבעירה,
עושה את האדם עיוור
לכל מה שהכיר, לא הבדידות
עצמה – לא רוח רפאים
שיושיעה חיבוק – ריקנות,
יאוש (הם צווחים
ומייללים) בינות
לחזיזים ולרעמים של מלחמה;
בתים אשר בחדריהם
קור אימתני ממה שישער,
מי שאהבנו ואבד,
המיטות המוצעות ריקות, הכורסאות
טחובות, הכיסאות נעדרי שמוש –
הסתירו זאת היכנשהו רחוק מהישגה
של מחשבה, תנו לזה לשלוח שרשים,
מחוץ למחיצת אוזניים
ועיניים מקנאות, תנו לו לצמוח בגפו.
במכרה זה הם באים לחפור – כולם.
הזהו ספח הכרטיס של מוסיקה
בשיא מתיקותה? מקורה של השירה אשר
בראותה את השעון שנעצר, תאמר
השעון עמד מלכת,
אותו שעון שעוד אתמול תקתק במרץ רב?
זו המקשיבה לרחש הנתזים של
מי-אגם – רק אבן היא עכשיו.
את תרגמת?
היי לי,
כן. זה תרגום שלי.
הוא יפהפה (גם השיר וגם התרגום). קצת הפריע לי "היכנשהו", אבל זה כנראה כי אני עורכת לשון :S).
מאוד אהבתי את השיר והתרגום.
וגם את ההקדמה…