מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
הייתי בת עשרים ושתיים והתבוננתי במרצה שלי לפילוסופיה. הוא היה מן הטיפוסים שכל מה שאפשר ללמוד עליהם, אפשר לקלוט כבר במבט ראשון: גבר מוצק, לא גבוה במיוחד. הבוהק השחור של שיערו וזקן התיש שלו עז מכדי שיהיה צבעם הטבעי. משקפיים, כמובן, עיניים חומות, חסרות מנוחה. הוא דיבר בקול מתון, לא מתאמץ, מודע לעליונות שלו, מדי פעם הדגיש מילה נדירה יחסית, מבטא אותה באיטיות, טועם אותה הברה הברה. היה לי ברור שכמו הרבה אינטלקטואלים מצליחים, הוא היה יפה וחזק בעיני עצמו. בגיל עשרים-שלושים העולם היה שייך לו, המתין בקצה אצבעותיו להיקטף. והוא היה חכם מספיק כדי לראות שהדבר לא יימשך לנצח וייחל שיידע לפנות את מקומו לאחרים, להכיר בכישרונם, כשתגיע השעה. אבל גם הוא גילה, בדרכו, שהזמן הוא ישות ערמומית מאין כמוה, ומדי שלוש שנים שכנע את עצמו שהגיל שבו הוא מצוי הוא הגיל שבו החיים מתחילים. באו אחרים, יחידים בדורם לא פחות משהיה הוא כשהיה בגילם, והוא עשה כל שביכולתו ללמד אותם פרק בהלכות ענווה ומשחקי כוח משפילים. ביצע את מהלכיו ברכות, לטובתם, בדאגה לשלומם. יד מסרסת ויד מלטפת – תסביך הגורו שכה נפוץ בין מרצים, ויום אחד הוא התעורר: בן שישים, זקן, שנוא ומשועבד לתחושת הכוח שהייתה זמינה ומיידית עד לפני יומיים וכבר הלכה והתרחקה ממנו.
אבל אני חיפשתי משהו אחר, שיבדיל אותו מן השאר.
הוא דיבר על המשתה של אפלטון, אחד הטקסטים המצוטטים ביותר, ובאופנים המסולפים ביותר, בתולדות הפילוסופיה. אבל אולי אשמתו של הטקסט היא. הסילוף מצוי בבסיסו – זהו דיווח מיד שלישית על הכירה הענקית שנערכה לכבוד נצחונו של המשורר אגאתון בתחרות הטרגיקונים. ההיסטוריה לא תזכור את אגאתון כמחזאי גדול, סיכם המרצה שלי לקראת תום השיעור, אבל אנחנו נניח לו לטעום את רגעי הזוהר שלו. לאורך המשתה כולו פילוסופים ומשוררים נושאים נאומים בשבח הארוס, אותו אל או דמון גחמני. נאומו של אגאתון, חתן השמחה, הוא אחד הזניחים וחסרי המעוף בין הטקסטים המובאים אצל אפלטון בכלל, אך הוא זוכה לתשואות המרובות ביותר מבין הנוכחים. לא הרבה השתנה מאז. מי שחתום על האמירות הממוחזרות והריקות טובע בתהילה. ובכל זאת, שני עיונים נוקבים במהות הארוס מצויים במשתה. האחד של אריסטופאנס. והאחר של סוקרטס. כולם מכירים את הסיפור של אריסטופאנס, אבל לא בהכרח מבינים אותו. המשורר הקומי, לאחר שמגחיך את המעמד החגיגי והנמלץ בשורה של שיהוקים ומחוות גופניות, מספר על יצורים שמימיים, כפולי ידיים, רגליים ופנים, היכולים להתגלגל במהירות ככדור בשעת דחק. שלושה מינים להם – זכר, נקבה ואנדרוגינוס. מתישהו התרקמה בליבם מזימה להתגלגל מעלה ולהדיח את האלים, וזאוס אבי האלים ציווה על ביתורם לשניים. כך הגיעו לעולם בני האנוש. ומרגע בריאתם הם כמהים אל חציים האבוד. מחצית הנקבה מבקשת את מחצית הנקבה האחרת, מחצית הזכר את מחצית הזכר ואצל מחציות האנדרוגינוס – הזכר להוט אחר הנקבה והנקבה מבקשת את הזכר.
המרצה שלי שטח את נאומו של אריסטופאנס בנימה יבשה. סטודנט אחד, שהתקשה להבין מה הוא הארוס לכל השדים והרוחות, שאל בתרעומת: אז בעצם אתה אומר שארוס זה אהבה, לא?
בחנתי את המרצה שלי. גם אני ידעתי איזה חומר נפץ טמון בסיפור, וכמה מהר הוא הופך לקלישאת ה"חיפוש החצי השני" מרגע שמתרגמים את הארוס לאהבה. דורות שלמים ניסו להבין אותו כך, הרשו לעצמם להבין אותו רק כך.
אהבה? שאל המרצה שלי. חיוך עייף ומשועשע הבליח לשנייה. עקבתי אחר תנועותיו. לעתים קרובות הזיכרונות שלי בנויים כך, אני עומדת מן הצד ומתבוננת בהם, כמו היו סרט שמוקרן על מסך העפעפיים שלי. אהבה? חזר המרצה שלי, אילו רק הייתה אהבה בעולם בכמות שמדברים עליה וכותבים עליה – הוא הציץ בשעונו, דקה נותרה עד סוף השיעור – אני חושב שהייתי שוקל פעמיים אם לחיות בעולם כזה. מאוס בעיני כל העיסוק הלא נגמר ברעיון שמכונה אהבה, וצריך ללכת ולהזהיר אנשים; אהבה היא רק רעיון, אין לה שום חלק במציאות. ישנו ייחום וישנו הרגל ולא ברור איך בין שני אלה באה ונדחסה האהבה ומי הציניקן שבחר למקם אותה דווקא שם. אם אתם שואלים אותי, אז צריך לאסור את כל מי שכותב ומפיץ את אמונות ההבל הללו על אהבה. אבל ארוס… כן, ארוס…
חיכיתי לשורת מחץ. בדל המשפט נותר באוויר. המרצה שלי אסף את ניירותיו ויצא מן האולם.
תודה אורי
חכם ומקסים
היי מירי,
תמיד נדמה לי שהפוסטים שלי כבדים מדי. לכן, אני מרגישה אסירת תודה כשמישהי מוצאת אותם מקסימים:)
אורי,
עמליה כתבה למה את לא ראש ממשלה? אני הייתי אומרת, לא, לא ראש ממשלה, אולי מגשרת או כל תפקיד פוליטי אחר שישרת את מטרותייך, את המניפולטורית הכי טובה שראיתי, וזה נאמר כמחמאה בלבד,
במחי שני בלוגים שלך את הורגת את המושג, מפריכה אותו לחלוטין וגורמת לי (אולי לנו?, אין לי מושג) להאמין כי טיפשים היינו ומגוחכים מלכתחילה שהאמנו באהבה.
בניגוד לכתיבה שלך, את משוללת רומנטיקה מכל וכל…
אבל אשאר תמיד נאמנה.
סאני, אני לא חושבת שמדובר במניפולציה. אבל כן בשסע. מפעמת בי הכמיהה לכל אוצרות הרומנטיקה, אבל נסיון החיים שלי מורה לי שהם עשויים מזהב מזויף. תודה לך על הבחנה נוספת. יש לך הרבה דרכים עקלקלןת להביע את הערכתך ואני שמחה בכולן.
יפה אמרת אורי, ניסיון החיים שלך, לא של אחרים… תני לנו לשהות בחלום שלאהבה מגיע המקום שניתן לה, הרבה דברים הם פיקציה בחיינו, לא צריך לצאת לדו-קרב על מנת להוכיח שזה לא נכון.
מעולם לא חשבתי שדרכיי הן עקלקלות, להיפך, ימים רבים שבושתי עלתה על גדותיה לנוכח ישירותי הבוטה.
אורי, אני שוב מזכירה, לא הייתי מגיבה כך אם הבלוגים שלך לא היו מעניינים אותי.
סאני, אני לא יוצאת למלחמה, אלא משתפת את העולם (העולם? נו זו כבר מגלומניה) בדעותיי. ונכון, אני מודה, הן חצובות מהפער שבין הכמיהות שלי ובין נסיון החיים שלי. אני מבוגרת ושחוקה מדי לנחמות שוטים.
קראתי את הפוסטים שלך ברצף מבלי להסיר את עיניי מהאור הכואב של המסך. את כותבת כל כך כל כך יפה. לי זה הרגיש כמו תמונה מעולה שצולמה במצלמה דיגיטלית ויושבת לה בודדה במחשכי המחשב. והיא ראויה להרבה יותר מזה.
קסומה אחת.
תמר, אלף תודות. תפסת לחלוטין את התחושה שלי. רוב הזמן אני מרגישה שאני אסורה בתוך איזה חדר, כמו הליידי של שאלוט במגדל שלה.
אור יקרה,
לא יודע מה בנוגע לאחי, אבל אני התרגשתי עד עמקי נשמתי למקרא שורותייך החדות. גדולתה של האהבה כרעיון וחבל שכך. היא לא נועדה לבריות, אחרת היו למדים כיצד לשמור עליה. היא מזכירה לי זנב שממית חומק אל תוך סדק בקיר. מעניין מה אחי היה חושב. למיטב ידיעתי גם הוא גלמוד ושבע רצון. כן, וגם הוא, ממש כמו אחיו, מתאווה אל השקר. כמה אור מפיצות מילותייך בפינות החשוכות ביותר. אור הוא שחור ושחור הוא אור. לכבוד הוא לנו להיחשף אל יפעת שרעפייך. אוהבים (סליחה על המילה),
האחים גרימוס.
האח גרימוס, תודה על מילותיך החמות ואני מקווה שאתה מדבר גם בשמו של אחיך. אבל לא לי מגיעות המחמאות, אלא למרצה שלי, שמפאת כבודו, לא אציין את שמו כאן.
הי אורי
את כרגיל כותבת יפה ועמוק. האהבה היא ישות חמקנית. היא נמצאת כשלא מחזיקים בה ובורחת כשמכניסים אותה למסגרת. כשמחפשים אותה היא מסתתרת בחושך וכשיש אותה היא מתרבה. כשבטוחים בקיומה, היא בורחת וכשהחשיכה גוברת היא מאירה אותה. איני יכול לחיות מבלי להאמין בקיומה ואיני חושב שיש טעם לחיות מבלי להיות בטוחים בקיומה. היא הסיבה והמסובב, האלפא והאומגה. תרצי: האלוהים.
אורי את מאוד חמודה על הכתבה את איתונית