מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
כשאני כותבת על אחותי עפרה, אני מתפתה להשתמש בזמן עבר, אני נמהרת להגיד אחותי עפרה היתה – הו, עפרה, עפרה, אני יודעת שאת קוראת את הדברים ושואלת את עצמך, מדוע איני מתקשרת, מדוע איני עונה כשאת מטלפנת. אבל עפרה, הדיבור הוא שקר. הדיבור פנים אל פנים הוא מראות ומילים מתורגמות לצלילים, האוויר רוטט, עפרה, ואז גליו מכים על עור התוף, ונעשות למחשבות, משמעויות והשערות. הדיבור בטלפון הוא שקר גדול עוד יותר, אינך רואה את פניי, את הערמומיות שניצתת בעומק העיניים. מה את מקבלת בכלל? הגאים שמסתחררים בתוך הקווים, פעימות חשמליות מרעידות קרום ושוב צלילים על עור התוף. והאינטרנט, האם אי פעם נוכל לדבר בשבח התקשורת שהוא דרדר אותנו אליה? הרשת היא שקר, ומשקרים קישוריה, והבזקיה הדיגיטליים. אני אדבר אלייך בספרות, עפרה, אחת אפס אחת אחת. האם תביני עפרה, אחותי? אני דוחה את השטן ואת כל מעשיו, מלבד הרשת. איזו אמת אני יכולה להציע, עפרה. מדוע הדם חלש כל כך, ומדוע חלשה ממנו התורשה. כל זה מים, פחות ממים.
אבל אחותי עפרה כן היתה בת שש עשרה, יפהפייה וסוערת, והולכת בנתיבות בחמצון פרוע, ונוקשת בכפכפים, ופעם נקמה בילד וקשרה אותו לגזע עץ והפליאה בו מכות. אחותי עפרה בשכונת מקור חיים, טיק, טיק, טיק טוחנות הלסתות את המסטיק. מי לא ישמע אותה צוחקת, וקופצת בחבל לחטב את הירכיים. אחותי עפרה ידעה על מין בזמן ששאר הבנות ניחשו, היא קראה בספרים כבדים ומאובקים ובכתה חרש.
ואז קרו הדברים וגיל שש עשרה נשר מעליה כמו גלימה, ובאו שבע עשרה ושמונה עשרה והיא הלכה לצבא, איזה בסיס סגור במדבר או בהר, ונסעה בעולם וחזרה להינשא וילדה ילדים. ואת כל זה למדתי אני משמועה, לאחר מעשה, כי באותם ימים תרגל ראשי את התנועה שתלווה אותו כל חיי. הסבתי אותו והסתכלתי בכיוון השני.
אור יקרה. כמה עומק אנו מוצאים במילותייך המרהיבות, כמה אמת באמירה שהדיבור הוא שקר. אנו עצמנו צמד אחים אשר חיים ביבשות נפרדות ונפגשים אחת לעשור כך שבעשרים השנים האחרונות ראינו זה את זה פעמיים, לא יותר. כמוך גם אנו סולדים מתקשורת מזויפת ומרטט מלאכותי של קווים ומפעימות חשמליות מזויפות. לא. אחת לעשור אנו עושים לנו טקס ונפגשים ביבשת שלישית וגם אז איננו מזדרזים לדבר. ראשית אנו מביטים אחד באחר ולו כדי לזהות את "הערמומיות שניצתת בעמק העיניים" כדברייך. ואו אז אנו מתיישבים לחלוק את תחושותינו לשעתיים. לעולם איננו מספרים זה לזה על נצחונות או תבוסות, לעולם לא מכלים את זמננו לריק בניסוחי קוריקולום ויטה ריקים מתוכן, רק תוהים על מזג האוויר,
על האביב המתאחר, על טעמה של ארוחה, על השירה האילמת של החיים. אור יקרה, למרות שנתראה בפעם הבאה רק בעוד שבע שנים, אין לי ספק שהאח קורא את מילותייך המרתקות וחש כמוני. וגם אם לא כך הדבר, הנה כבר מעצם המחשבה קירבת בינינו.
נשתמע,
האחים גרימוס
חזק, מרגש, מצמיא לקרוא עוד.
אורי
כתיבתך כמו חשמל בשמי לילה שחור
אויייי מיי גוד, מיכה,
גיב מי א ברייק, אני יכולה להפנות אותך ל"ספר הקלישאות הגדול" בטוחני שתמצא שם קלישאה מספקת מזאת…
תגובתו של מיכה הרתיחה אותך כל כך. אני שמחתי בה. מיכה, תודה רבה.
הי אורי וסאני
אני מצטער, סאני, שהתגובה שלי הוציאה ממך כל כך הרבה ארס. אשתדל להיות יותר מקורי בשבילך…
אורי, אני באמת אוהב את כתיבתך. אני מרגיש שאת מאירה לי דברים באור מיוחד. מרגש אותי להיכנס לעולמך שיש בו הרבה רגישות, פגיעות וקושי. אני מאחל לך ללמוד להשלים. עם אנשים שפגעו, עם חוויות של פגיעה, עם החיים. להשלים, לא לכבות את הרוח שלך, לא לאבד את הקול.
הרתיחה אם הייתה מזיזה לי,אורי.
מיכה, תגובתי לא התכוונה להטיח בך עלבון ולא התכוונתי להוציא שום ארס, זה פשוט היה מתבקש, כל כך הרבה? אני מסוגלת להרבה יותר, אם זה כל כך הרבה……
אורי ברור שאת מוחמאת.
אוהבת את כתיבתך. היא מרעננת, נוגעת, רגישה ויפה.
אורי, כל פוסט שלך מעביר בי צמרמורת (במקומות שונים בגוף) את נפלאה.
אורי, רציתי רק שתדעי שקראתי. וראיתי שאנשים התרגשו ממה שכתבת. אני לא. את אומרת שהדיבור הוא שקר. אבל השקר הוא אצלך. את הופכת את החיים לקשים בזה שאת הולכת נגדם. כל דבר טבעי את הופכת למזויף. כל דבר.
אוי, אלוהים! שוב את גורמת לנשימה שלי להעתק. שוב אני מזהה בך את דמותי. שוב נחשק גופי ופועמים הלבבות בחזי רק מן הדברים שאת כותבת, שכולם אמת, כולם אמת. ואם יש דברים כאלה באינטרנט – אז אין כאן שקר, זו אמת יותר מן החיים עצמם, זוהי מראת החיים הפקוחה.
מה קורה איתה עכשיו? לא נראה לי שהיא חיה חיים מאושרים במיוחד. אני מאד סקרנית לדעת עוד על קורותיה, על הקורות את אשר ושגם שיחה פנים אל פנים של סיגל עם אורי חסרה לי. בקיצור, חסרים לי עוד כמה ספרים…
תודה