מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
1.
לא ברור לי איך התאהבתי בשירה של ויליאם קרלוס ויליאמס. מעל המזרקה של אגם בכיכר דיזנגוף התאדו דמדומים. להבה פצעה את הזרימה הסתמית של המים, את הצבעים המגוחכים. האוויר היה צפוף ועמוס קרבה. כל מבט היה אלים כמו מגע. מה עוד? התאהבתי בוויליאם קרלוס. הכיכר הייתה ריקה, נכונה לשינוי עצום. אישה אחת הבליחה כמו איתות של פנס: מקרטעת, לא יפה, לא מאושרת, זונה בעולם של עיניים טורפות. "כל הנשים גורלן דומה בעמדן מול גברים," הוא כתב, אותו ויליאם קרלוס, שהיה רופא בהכשרתו. פירוש הדבר שהן נאהבות פחות מאשר הן אוהבות. למה הוא כתב את המילים הללו? איפה הוא המשורר הזה? לא, לא המשורר. האיש שהתנסחה בו המחשבה. לפני שהפך למשורר. התאהבתי בוויליאם קרלוס.
2.
שלוש תחנות לפני התחנה שלי היא עולה ומתיישבת במושב מימיני. היא אוחזת בחזקה שקית נייר גדולה. מחייכת. נראה שהיא מכירה את שתי הנערות שיושבות במושב שמאחוריה, משום שהיא מסתובבת אליהן, החיוך האווילי שלה עדיין מתוח על הפנים. מבטה מתעכב על החבילה שמונחת על ברכיה של אחת הנערות. "ואוו," היא אומרת, "הבאת עוגה? איך הצלחת? אני מקווה שהקרם לא ינמס לך בחום. המזגן פה די חלש." אולי הן נוסעות לאיזו מסיבה. "אני הבאתי בייגלה. ארבע חבילות," היא מוסיפה כשהבנות מתעלמות ממנה. חיוכה מתפוגג ואז מפציע שנית על פניה בכוח מחודש, "מקסימום אני אקח הביתה."
אני מקווה שהן לא שמות לב שאני מאזינה. משתררת שתיקה. "ראיתי אתמול את רבקה בחתונה," היא מתעקשת ללהג. "היא לבשה שמלת קטיפה שחורה, נורא יפה. הגיעה לה עד הברכיים ופייטים על החזה, נוצצים בשיער. היא הייתה מאופרת גם. צללית כחולה." הבנות לא מגיבות. היא משתתקת שוב. ארשת מהורהרת מתפשטת על פניה. "אני חושבת," היא אומרת ברצינות תהומית, "שיש לה שדיים מברונזה."
3.
שני שעונים תלויים על שני קירות מנוגדים בחדר שבו אני יושבת עכשיו. דרך החלון מגיע הקיץ. מוות של קיץ. אני מסיטה במהירות את המבט משעון אחד אל האחר. הם פועמים בתואם מופלא. השעונים הרי ממציאים בעבורנו את הזמן, עם כל תנועה מיותרת של מחוג השניות. מה יקרה אם כל אחד מהם יורה על שעה אחרת? החדר יתחלק לשני אזורים, אני חושבת. אימה גדולה צצה בחזה שלי. אני יודעת: מרגע שחשבתי על האפשרות התהום בין הזמנים, פעורה ונטולת חיים, כבר פה.
אורי, ביקום אחר, בזמן אחר, בו הוא נמתח אחרת, באופן שונה ולא במקצב המשמים והמכניע שהוא מתנהל כאן, יכולת להיות הסופרת של כל הזמנים, מה אני אומרת סופרת? יכולת להיות המגה דמות- ווילאם בלייק, קלייב בארקר שייקספיר מותכים יחדיו, להערצה וקנאה. ואני תוהה- האם עכשיו בזמן שאני כותבת דברים אלו? האם מישהו אחר בחדר אחר בארץ אחרת יושב וכותב את התגובה ומצפה להיות הראשון? לא מובן….
היי אורי 🙂
מה עיניינים? ממש יפה ומרגש גם, אך נשגב מבינתי הקטנה.
בכל אופן אני רק רציתי להגיד לך (אולי זה לא הפוסט הנכון) שאחותך עופרה הזאת, ואיתך הסליחה, – נשמעת לי ממש "פקצה" מי היא שתקבע לך קבל עם ועדה להפסיק את החרם? אחים גדולים הם מועקה וטוב שניתקת אותה, אני סמוכה ובטוחה כי היו לך את הסיבות שלך, שלא תתעסק איתך……….
הי אורי
תוציאי ספר. אני מחכה. אני צריך איזה משהו טוב לקרוא והדברים שאת כותבת כאן נגמרים לי מהר מידי.
קורא בשקיקה.
יכולת להיות המגה דמות- ווילאם בלייק
William Blake? Something very strange is happening here…
סאני, אני חייבת לציין שהתגובה שלך הפתיעה אותי: בלייק, שקספיר וקלייב בארקר? אני לא ראויה לשתות את המים שבהם טבלה כף רגלם של אף אחד מהיוצרים האלה. אני מניחה שכוונתך היתה להחמיא. אני מוחמאת. יסמין, מיכה ודניאל, שוב תודה.
I guess the taste of the water they washed their feet in would rate in the following way:
Shakespeare’s would be really disgusting as hygiene conditions in Elizabethan England were not the best. Blake’s would taste slightly better but somehow he strikes me as someone too busy with his visions to wash regularly. Clive’s, on the other hand, I think of as someone who takes at least two baths a day and uses quality soap. His water would probably have a pretty decent flavor. And by the way, I agree with Sunny, you certainly have the potential…
דניאל, באמת תודה. הענקת למטפורה החיוורת שלי תוכן חושי שטעמו לא יפוג במהרה משפתיי.
אורי,
ברור שכוונתי הייתה להחמיא, לא נראה לי שיש איזשהו צל של ציניות בדבריי, אינך מאמינה שיכולת להיות כמוהם? בכל אופן, הצורה בה את כותבת, מוכיחה שאולי כן.
הצניעות נחמדה אבל לא נכונה.
אז תודה לך מעומק ליבי.
גם אני התאהבתי בכתיבה שלו (עם השזיפים ההם) ועכשיו גם בשלך…