מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
החלונות בבית פונים למערב. יש בזה הגיון אדריכלי מסוים, אני מניחה. עם כל התלונות על תל אביב החיה בגבה לים, מישהו בכל זאת חשב על זכוכיות הנצבעות בשקיעה.
יש בזה גם סמליות שטורדת את מנוחתי. מדוע שהמבט יפנה תמיד מערבה. לנצח אל המערב. האלפים, בני העם היפהפה, האצילי של טולקין, הגיעו מהמערב ושבים אליו בתום עידן הקסם. מערבה מכאן עומדים צוקים ומחכים, הו, לכו מערבה, שרים ברדיו.
אבל יש לזה גם מימד מוחשי, גופני: המלחמה האחרונה קרעה ביני ובין בעלי לפרק זמן קצר. כמו חרב נפלה. היו רמזים מקדימים, חוסר נוחות, מועקה, שתועלו והתפרצו כשהשבר קרה לבסוף. אבל לא עליהם רבנו. נמאס לי לשמוע את התודעה החברתית פוליטית שלו מדברת, מדברת בלי הרף, מדברת ומדברת את המלחמה ואת סיבותיה. והוא התעייף מהאדישות הריקה שלי. ובאמת התרוקנתי פתאום. אני לא יודעת מה מילא את החלל שהיה תחושת העצמי שלי. איזה שדה מגנטי דחוס שהגיב לשדרים מספינת האם. מאיפה לי להבין את זה.
באיזשהו שלב הוא לקח את עלמה והם נסעו לבית של ההורים שלו ביבנה. יכול להיות שהייתי זקוקה לחופש הזה. עלמה התרוצצה בלי הפסקה. הרעישה את הבניין. בימים האלה – כמה ימים חלפו עד שהתעוררתי – מהימים האלה זכורה לי במיוחד הישיבה מול החלונות. הייתי מגיפה את הוילונות בשעת הצהריים, שאז היתה מתחילה לנהור הקרינה של השמש הצונחת, ומסתכלת איך משתרטטים להם ריבועים של אור על פשתן הוילונות. בהתחלה ריבועים חיוורים, שהלכו וצברו זוהר ככל שהשמש שקעה. עד שבסביבות שש בערב היו מגיעים למלוא בוהקם. ריקועים ריקועים של אור מצהיב, צורב.
ויהיו הימים ריקועים ריקועים. לא ספרתי אותם. היתה לי התחושה שאת כל חיי אבלה מולם, נמוגים ונגדשים. זה היה הרגע שלי. אם היו הריקועים העדן המובטח, ידעתי שאשקע לתוכם, שהזוהר יציף וימלא אותי. ואם היו הגיהנום שנידונתי אליו, שיערתי שישרפו אותי לבסוף, כמו ילד המחזיק זכוכית מגדלת ומכוון בעזרתה אלומות שמש אל תל נמלים.
הכתיבה שלך פשוט נהדרת וממכרת.
עלמה נשמעת לי כמו ילדה קשה, תרסני אותה.
אה כן, תלמה, זה טבעם של ילדים, מה לעשות? לי היא נשמעת כמו כל ילדה עירנית ושובבה, אין פה מה לרסן, את נשמעת לי אימא קשה, אם בכלל.
מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. אני מחכה שספרייך יצאו לאור.
היי אורי….
הכתיבה שלך מרגשת כל פעם מחדש, בכל ארבעים שנות חיי ולא התרגשתי ככה מכתיבה בייחוד לא הכתיבה הזולה של הסופרים הישראלים היום, כל הצעירים האלה שחושבים שהם יודעים הכל. אני מבינה ללבך, כל כך קל להתמלא באדישות ובריקנות נוכח מצב נפשי כזה, וכל כך קל לשכוח חיים שבנית לעצמך, דוגמאת ילדה ובעל ולהתמכר לרגעים הבודדים שלך איתך עם שמש מרפרפת ולשקוע בהם עד תום.
Ori, I once visited all the heavens and hells of the worlds. Jewish and Christian ones filled with fury and apocalypses. Buddhist and Hindu ones filled with bliss and forgiveness. They are all prisons of the mind, no different than this earth. You can use your mind, your poetry like an axe, to help us break free. We are waiting.
את מחזיקה זכוכית ומסובבת אותה אל מול השמש, אש ניצתת ומבעירה את תל הנמלים שהוא חיי.
היי אורי. מאוד לא אהבתי מה שכתבת על אבא. ואני מאוד לא אוהבת את זה שאני צריכה לקרוא באינטרנט כדי לדעת כמה קשה לך. יותר פשוט לך לספר את זה לזרים מאשר לאחותך הגדולה? מתי תפסיקי עם החרם הטיפשי שלך? מתי תדברי איתי כבר?