מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
הדברים נוטים להיטשטש. זה היה סיפור שתכננתי לכתוב או חלום שחמק מתחת לסף ההכרה לפני שאחזתי בכולו. כך או כך נותר ממנו זיכרון עשן, מפוגג. אישה אחת, לא אני. כלומר, אישה שנראית אחרת, עם תכונות שונות: אישה שטרודה למשל בעובדה שמתים סביבה כל הזמן, אנשים שהיא לא מכירה, שלא שמעה עליהם, ביפן או בערבות מונגוליה – אבל קורה שבני מתים ואת לא חשה צער, נכון? אני מתכוונת, אסור לך להרגיש פחות אנושית בגלל זה, ככה אני אומרת לעצמי, גם כשהשכנים צונחים בלי הסבר באמצע הרחוב. גם כשגברת גרשון, מנהלת וועד הבניין, צועקת בחדר המדרגות כשהיא שומעת על בן דודתה.
האישה הזאת, היא לא כמוני. היא בוכה כשמוות פוגע בה, גם אם הוא בא כשמועה, גם הוא מגיע כלטף אהבה. כל החרא הזה ועוד קצת. והאישה הזו, קרו לה דברים – היא מתה מוות קליני למראה ורד, רוח הקודש הזריעה אותה והיא ילדה בן מפגר עם חיבה לא ברורה למסמרים וקורות עץ, מלאך זחל לתוך עורקיה והחל להכין את גופה ליום הדין. הרבה דברים לא סימפטיים קרו לאישה. והיא החליטה, בזמן שנשאר לה – ואני, כדאי להודות כאן, אין לי טיפת רחמים להשחית עליה– להציל מן המוות. אבל לא כגבורת הגברים היוצאים חוצץ. היא חשבה, איזה בזבוז של אבדן חיים. כבר שמעה שהבשר הוא תולעה. אז מה. משהו נשאר: חוליות השדרה עשויות להיות מקושים ופרקי האצבעות מנענעים, עצמות הגפיים – כינורות, הצלעות – שופרות. ואם מסדרים יפה יפה בתוך טרקלין של גולגלות, הרוח יכולה לעבור: לשקשק ולשרוק, להמהם ולקונן.
עכשיו, לא ברור מה עוד אירע לאישה. כלומר, כמו בכל סיפור יש ארכי-נבל. בזיכרון הזה אינני מאתרת אותו בשום מקום. וודאי פעל מאחורי הקלעים: כל הטיפשות המגונה, השופעת לריק – התאהב בנסיכה שאביה המלך ציווה עליו להשמיד את ארמון הגולגלות שאיים על גבול ממלכתו. והוא חצה נהרות של גופרית, כבש הרים של זכוכית, מצא חרב, קיבל כפרס לחש חורבן. אינני יודעת. התמונה היחידה התקועה בראשי היא זו של האישה עומדת על מרפסת מרוצפת שיניים מלוטשות ונקובות, מזדמרות בנשוב בהן רוח. בזווית עינה היא רואה את זנב השביט שהכחיד את הדינוזאורים קרב לעברה.
זו כתיבה מרתקת אך איבדת אותי בסוף.
את מדליקה אותי, אני חושבת שהכתיבה שלך יוצאת מן הכלל מבריקה מרתקת ושבאמת בעלך לא מבין כלום. איש חכם אמר לי פעם שהצלחה היא כאשר את מקבלת הרבה לא! זה אומר שאת מנסה וזה מה שנקרא להצליח. יש לך את זה בגדול.
אל תוותרי.
נפלא. התעלית.
באמת נפלא.
היי. תודה לכולכן.
מן הסיפור המעורפל והנפלא הזה אני מבינה שלא זו בלבד שלא הצליחה למגר את המוות, אלא שרוח המוות עומדת להשחית אותה; שהמוות פגע כבר בכל מה שסביב: על רצפת גולגלות ושברי שיניים נחרצים היא עומדת, על שברי המתים היא עומדת, והזמן בכבודו ובעצמו עומד מולה, ואיזו נחישות יש בה עדיין לעמוד מול הרוח הזו הבוערת, מול ענקי הדינוזאורים המסובבים את גבם.
מסמרים אני מבינה
אבל מאיזה גליון?
(-:
טוב מאד. מומלץ אצלי בפרוזה.