מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
בכל פעם בא הפחד והוא שונה במקצת, כמו עיר המתגלה בחלום, זיכרון חיוור של מבנים שהכרתי, רחובות וצללים שהנפש משתוקקת להם ואל לה להגיע לשם לעולם. דימוי יפה, לא, אני שואלת. אבל הדימוי הוא לא המציאות. עוד לא סיפרתי את האמת שהוא מכסה עליה. ההשתנקות בחזה, ההתכווצות של הלב, הפה היבש. אם רק אוכל לקום ולזכור: זאת הילדה שלי, זה בעלי, זה הבית שבו אני גרה. הסנוורים האלה – רק שמיכת האור של הברקים המכים במערב. והצליל שאני שומעת, גשם, גשם, שמעו לפני, ישמעו אחרי, עוד לא נותקתי מן הרצף. לתפוס לפחות את זה.
היי אורי
שיר המשך זה באנו חושך לגרש,
אבל השיר שלך כל כך עדין
זה מזכיר את יונה וולך
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום, זה היה אצלי בידיים…
יש לי דקות שאני פשוט חברהשלו.
להתראות טובה.
אני מכירה את ההרגשה הזו: כשאת מרגישה שלא תוכלי לקום מן המיטה. כשהראש כואב כמו תוף הולם, ואת מבינה שבצדק זה בא לך, לזה נידונת מכורח מעשייך התועים. כשאת מרגישה שאירעה שגיאה, שגיאה גדולה, וגם בגופך אין ביכולתך לכסות עליה כי משהו בלתי נמחה שנמצא בך הוא השגיאה. ונדמה לך שלא ירפה ממך כאב הראש הטורדני, שמסתתר במעמקי הראש ומחכה להתפרץ, וכשיבוא תקחי עוד משכך כאבים, את מכורה למשככי הכאבים האלה, ורק כאב נורא יגמול אותך מהם
היי אורי,
היו ימים בהם רציתי להיזכר, לא להתנתק מהרצף המחריד הזה של החיים, אבל התנתקתי.
חרדות זה דבר נורא, את מתארת את זה בדיוק כפי שזה, אכזריות מלאת חושים ובו בזמן מחוסרת, ארור הוא הרגש.