מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
עוזרת הבית שלי מגיעה באיחור, תמיד מאחרת, קצרת נשימה, פנים נפולים, עיניים שקועות בארובותיהן. היא מעבירה מבט מחשב במהומה בסלון – אני מתכווצת, לפני הגיעה טרחתי וסידרתי – פולטת אנחה: מתחילה לספר על הצרות השבועיות עם ילדיה. את בתי עלמה ראתה רק בתמונות – איזה חוש הורה לי להרחיק אותה ממנה: אני קובעת איתה שתגיע שעה אחרי שעלמה הולכת לגן, תסיים שעה לפני שהיא חוזרת. היא לא שואלת עליה לעולם. כל כך מרוכזת בשני הבנים שלה – אחד בשירות סדיר, אבל קל"ב, ואחר עומד לסיים תיכון. הם הורגים אותה: נכנסים בשעות הקטנות, טורקים את הדלתות, מטרטרים את המקרר. היא לא ישנה בגללם.
אני בולעת את הרוק. תראי, אני חייבת לצאת. בעוד ארבע שעות אשוב, להשאיר לך מפתח? כמובן שאני שוכחת בטעות להשאיר. רק זה חסר לי – בחזירתי למצוא את ביתי נעול. גם ככה כשאני עוברת בדלת בחשש, היא יושבת על הספה ומפנה אלי את ראשה באדישות, כמה זמן היא יושבת שם, אולי דרושה לה רק שעה לנקות.
תמיד היא שוברת משהו או מעבירה דבר מה ממקומו: את מיכל קצף הגילוח של בעלי שמטה מידה; את הקערה שקנתה לנו חמותי במתנה בטיול השורשים שלה לרומניה ניפצה; פעם הציבה את "מכלול סיפורים" של וירג"יניה וולף במרכז המדף, ודיוקן הרפאים שעל הכריכה בהה בי; פעם היה מונח ספר שיריה הצעקניים של סילביה פלאת" על השולחן בסלון, הפוך. כשהרמתי אותו ראיתי שהוא פתוח בשיר "מילים אחרונות".
אני אומרת לעצמי בייאוש: עברתי את זה, את הסולידאריות הכלכלית, החברתית, המגדרית. נשאר לי הפחד. מתי יגיע זמני למחות. והיא, תמיד היא יודעת מתי אזרתי מספיק אומץ – גופה נדרך בהתרסה. היא פוצחת בדיבורים על בעלה שגסס מסרטן, על אחיו שנישלו אותה ואת ילדיה. יונקת מהסיגריה שלה ונשארת לשתות קפה עוד חצי שעה.
אני אומרת לעצמי בייאוש: עברתי את זה, את הסולידאריות הכלכלית, החברתית, המגדרית. נשאר לי הפחד. מתי יגיע זמני למחות. והיא, תמיד היא יודעת מתי אזרתי מספיק אומץ – גופה נדרך בהתרסה. היא פוצחת בדיבורים על בעלה שגסס מסרטן, על אחיו שנישלו אותה ואת ילדיה. יונקת מהסיגריה שלה ונשארת לשתות קפה עוד חצי שעה.
אורי
איך מוזר להתחיל לחלל שבת…נכון? ועוד להיכנס אחר כבוד לבלוגים לקרוא דברים של אחרים…
אני לא מבין מה הבעיה לנקות לבד. כולם כל-כך מפונקים
טוב שאת מרחיקה את הבת שלך. נראה כי היא נמצאת במצב רוח מאוד שלילי. מצד אחד זה מובן. מצד שני, למה שלא תחליפי עוזרת?
מצטערת, בדרך כלל אני אוהבת נורא את כל מה שאת כותבת אבל הפעם היה לי קשה. הרגשתי שיש כאן מידה של עיוורון, ומידה גדולה קצת יותר של התנשאות.
לא הרגשתי שום סולידריות. בטח לא איזו אחווה נשית. צרם לי.
באמת מצטערת.
זה מיד הזכיר לי את השיר של דליה פלח על עוזרות הבית השונות שהיו לה.
אני אוהב את הכתיבה שלך. היא אנדרוגנית (או ההפך, הרמפרודיטית), מאוד לא מובהקת.
אם לא היית כותבת פה ושם "בעלי" או "הבת שלי" אפשר היה לחשוב שאת..כל אחד.
אין פה פואנטה וגם לא רגש, למרות שכתוב טוב.
טרנדי
http://www.text.org.il/index.php?book=0702108