רן יגיל סופר ועורך
כְּשֶׁבִּתּוֹ סיפרה לו שהיא בהיריון
פולי ברינר
כְּשֶׁבִּתּוֹ סיפרה לו שהיא בהיריון, הוא אמר: הרי את בעצמך תינוקת, ואז אמר: טוב, יש לי כבר מספיק שׂערות שֵׂיבה כדי להיות סבא, ואז גם אמר: רק ממה תְגדלי אותו? וכבר הצטער על המשפט האחרון הזה.
רות לא באמת סיפרה לאבא שלה שהיא בהיריון. הם ישבו בבית קפה-מסעדה, אחרי חודשים רבים של שתיקה, מתלוננים על השירות הנורא. היה שקט קצת מביך, שניהם לא ידעו לאן היא תתפתח, המבוכה הזאת, התבוננו במלצרים שהתרוצצו משולחן לשולחן והגישו בטעות צלחות עמוסות והחזירו אותן למטבח וחזרו והגישו שוב צלחות עמוסות אחרות וטעו וחזרו והגישו ורות ואבא שלה התבוננו במלצרים המתרוצצים והגניבו מבט וחייכו זה אל זה ולא ידעו אם כל אחד בעולם אחר, או אולי באותו עולם, הם לא ידעו.
המלצרים עברו על פניהם, לא ממש ראו אותם, "השירות לא משהו", גיחך, והיא אמרה: "הם באפס שליטה", ובסוף ניגשה אליהם מלצרית מבולבלת והם הזמינו מיץ סחוט מאשכוליות אדומות, כי אחרי הלילה הנורא ההוא ורעש המכוניות המתהפכות, שעד היום באוזניו ובראשה, הוא הפסיק לשתות אלכוהול.
ופתאום הוא שאל: "מה יהיה קודם? חתונה או היריון?"
והיא ענתה: "לא יודעת".
והוא תהה: "אז אולי את בהיריון".
והיא השיבה: "אולי".
"הרי את בעצמך תינוקת", אמר. ועוד משפט על שערות השיבה של עצמו, ועוד אחד – שמיד הצטער עליו.
ועלו בו שתי מחשבות, האחת – שהיא בעצם לא באמת סיפרה לו שהיא בהיריון, והשנייה – "אולי" זו הייתה התשובה שלה, גם בלילה ההוא, כשחזרה ממסיבה לפנות בוקר, ישנה שעתיים והתעוררה לאפטר פארטי, והוא אמר לה: "אולי לא תצאי שוב, את חצי שיכורה וגם לא ממש ישנת", והיא אמרה: "אולי"; והוא: "אולי אקח אותָך?" והיא: "אולי"; הם יצאו יחד, שניהם מנומנמים, גם הוא חצי שיכור, והשמש החלה לעלות. "תראי את הזריחה", חייך אליה. וזה כל מה שהיא זוכרת, מלבד הרעש.
ועכשיו בבית קפה ההזוי הזה הוא חשב, ואולי היא גם התחתנה ולא סיפרה לי, ועלתה בו עוד מחשבה אך הוא הדחיק אותה מיד, וזה בעצם יכול להיות הרגע לקִרבה החדשה שהוא כל-כך רוצה, רק עכשיו כשיש לה ילד בבטן היא תהיה רק של הילד שלה ואולי דווקא עכשיו כְּאִמָּא, היא כן תרצה את אבא שלה לידה, אולי.
רות יושבת אטומה לפניו, מבטיה עייפים בין המלצריות לאוכל המוגש בטעות, לשולחן הריק שלהם והוא כבר מתחיל לחרוד מכל האסונות שיכולים להתגלגל על ההיריון הזה, על הלידה, על הילד שייוולד, אם ייוולד, החיים העגומים שצפויים לו עם האמא הרזה שלו, מרעיבה את עצמה, כמו צמה מהודקת היא רזה, עולֶה לו בראש, ועם אבא של הילד, שהוא מעולם לא פגש, אם הוא בכלל לא קיים, ודיר שָׂכוּר בדרום תל אביב, ממה הוא יחיה התינוק הזה, לא נראה לי שהיא בכלל עובדת ומסרבת לעזרתי שמעולם לא הִצעתי לה, אבל הוא גם חושב, לוּ רק הייתה נותנת לי רמז קטן, מרפרפת לי על כף ידי, ורות מתבוננת בו שקוע בשולחן הריק שביניהם, מבטיהם חולפים על פני המלצרים, על פני האוכל המוגש לשולחנות הלא-נכונים, לוּ רק היה מציע לי יד עכשיו, רות לא אומרת, יד, כתף, ומתוך השתיקה המלצרית מגישה להם מיץ תפוזים סחוט והם הרי הזמינו מיץ אשכוליות אדומות. היא לוקחת את הכוסות חזָרה ומבטיחה שתחזור, ורות חושבת: מי יותר סחוט? המיץ או אני או הוא, והוא חושב: מי יותר טועה? המלצרית או אני או היא, ובינתיים אבא ובת שותקים בעולמות דומים, אפילו לא יודעים, מבקשים איזו קִרבה קטנה, קצרה, בלי זיכרונות עגומים, ללא רעשים, בלי האשמה תמידית שבוקעת מעיניה הדוממות, מעורהּ הלבן, כמו שושן צחור, הוא מהרהר, ורק צלקת רעה חוצה את פניה, מזכרת נצח מלילה ושחר מלאי אלכוהול ורעש מכוניות מתהפכות, לוּ לרגע אחד היא תיתן לי לגעת בה שוב, אני אהיה כתף לה, שתבכה על צווארי, רק שתבכה כבר. אם הוא היה נוגע בי ביד, רק מרפרף, אולי הייתי מצליחה להשיל מעליי את עורי הקר ולהיעטף בחוּמו ולהתייפח מול הזרים הטורפים והמלצרים המתרוצצים, מול אבא שלי.
שניהם קמים יחד, רות ואבא שלה, ויוצאים מהבית קפה-מסעדה, פונים איש לדרכו ולא מעִזים להביט לאחור, ורעש המכוניות המתהפכות באוזניו, ובפניה צורבת הצלקת בְּקור הלילה.
דברים על קובץ הסיפורים-שירים "ספרי לי חלום אחר" של פולי ברינר,
קריאת כיוון:
הרבה זמן לא קראתי קובץ סיפורים לכיד ברמתו וניסיוני ביותר שכזה. קובץ הסיפורים, המנומר בשירים הנקשרים לסיפורים "ספרי לי חלום אחר" של פולי ברינר, הוא יצירה ספרותית בשֵׁלה ביותר. במרכז הספר עומדות מערכות יחסים אינטימיות בין קרובים, קרובי משפחה, אהובים, אבל אלה אינם עוד סיפורי זוגיות ומשפחה, אלא כל סיפור מתאפיין בחריגותו הן מבחינה לשונית והן מבחינה תוכנית, וברקע פעמים רבות אלימות אצורה או אלימות מתפרצת, כעס ומרירות ביקורתית כלפי העולם, ובצדק, אלה מחאות והתרסות פנימיות בעקבות רעב אינסופי לאהבה בלתי מושגת. סובייקט חזק ביותר עומד בלב הסיפורים האלה.
כזה הוא הזוג, ובעיקר האישה, בנובליטה החזקה "תעשי את עצמך מתה", כשבמקום אקט מיני אינטימי או סוער, מתברר שהולכים מכות; כזאת היא הצלקת על פניה של רות המסמלת את מערכת היחסים המורכבת והקשה עם אביה בסיפור הקצרצר "כשבִּתו סיפרה לו שהיא בהיריון", וכזה הוא הזוג בסיפור "היום האחרון לא גמור" שלא גמור בכוונה, המנסה לעורר אהבת נעורים ישנה עד שתחפץ, אבל נכשל, כי שני דברים מעיבים עליו: הזמן שחלף וחולף שהוא גיבור בסיפור, והערות העורך הסקפטי. כל כך מקורי.
ברינר עושה שימוש בתחביר שבור, בדיאלוג מקוטע, אפילו בהערות עריכה של העורך בתוך הסיפור עצמו, הכול כדי להזיר את המעשה הבנאלי המוכר שבינו לבינה, או יחסי ילדים הורים, את שגרת החיים במעגל הקטן. זאת ספרות איכותית לא מתפשרת למיטיבי קרוא. ליבי מתמלא שמחה תוך קריאה כשאני רואה שעוד כותבים כך. היא נענית לצו של עזרא פאונד הקורא לספרות טובה: "ספרות גדולה היא פשוט לשון טעונה במשמעות עד לַמידה הַמְרַבִּית האפשרית".
פולי ברינר חיה בירושלים. היא התגוררה תקופות בקליפורניה ובאינדונזיה. סיימה לימודי אנתרופולוגיה, הרצתה בנושאי תרבויות באסיה; עבדה כ-20 שנה במחלקה האמנותית בתיאטרון החאן. יצירות משלה התפרסמו בכתבי העת: "פרוזה", "גג", "מעבורת", "מסע אחר" ועוד. הסיפור "מוכרים את הבית" זכה בפרס הראשון בתחרות סיפורים ארצית ביוזמת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות ובשיתוף הרשויות המקומיות. הוא עלה בגרסת מונודרמה בפסיטבל "תיאטרונטו" תחת השם "תעשי את עצמך מתה" ורץ בתיאטרון החאן כחלק מהרפרטואר.
רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל
ספרי לי חלום אחר, פולי ברינר (סיפורים ושירים), עורכת: כנרת רובינשטיין, בשער: יהושע (שוקי) בורקובסקי, נברשת: השתקפות, 1998, שמן על בד, דיפטיכון. תודה לשרה פילר על ההארות. שלמי תודה למשורר ולסופר צדוק עלון על העזרה בהפקת הספר. הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב (ע"ר), בתמיכת משרד התרבות והספורט. עמדה, 245 עמודים, 88 שקלים
עטיפת הספר בהוצאת עמדה
יופי של כתיבה. וכמובן יופי של ביקורת של רן יגיל בעל העין החדה שרואה למרחקים ארוכים את המילים.