פֶּלֶא אִישׁ, פֶּלֶא שָֹפָה
קֹבֶץ שִׁירִים וּפּוֹאֶמוֹת לִכְבוֹד הָעִבְרִית וּמְחַיָּהּ
ורד סיידון
שתי פואמות מתוך הספר:
פֶּלֶא אִישׁ
א
פֶּלֶא אִישׁ, קָם לוֹ חִישׁ
דַּק, מְעֻנָּב, שִׁנֵּס מָתְנָיו.
פֶּלֶא יוֹעֵץ, אָץ מִתְרוֹצֵץ
מַבָּטוֹ נוֹעֵץ, עָמֵל עַד אֵין קֵץ
עַל חֲזוֹן הָעִבְרִית, עַל מְזוֹן שַׁחֲרִית
שֶׁהָגוּ אֲבוֹתָיו, נְשֹוּא תְּפִלּוֹתָיו.
ב
פֶּלֶא אִישׁ וּפֶלֶא חֶמְדָּה
אַף הִיא קָמָה חִישׁ, הִבִּיעָה עֶמְדָּה:
"יְגֻיָס הַמָּמוֹן מִגְּדוֹלֵי הֶהָמוֹן.
יַחַד נִגְאַל אֶת זֶה הַמִּפְעָל.
מִפְעַל הַמִּלּוֹן, אֵין מוֹרָא, אֵין קָלוֹן.
פְּאֵר יְצִירָה, לָנוּ הִיא מַטָּרָה."
אִשָּׁה וָאִישׁ אָצוּ חִישׁ
עַתִּירֵי רְגִישׁוּת, מְרֻבֵּי נְחִישׁוּת
מְלֵאֵי תְּעוּזָה, רוּחָם נוֹעָזָה
לְהַגְשִׁים מִשְׁאַלְתָּם,
לֹא הָיוּ, אֵין כְּמוֹתָם.
ג
פֶּלֶא אִישׁ מָה הִרְגִּישׁ
עֵת הִקְנִיטוּהוּ וּלְעָגוּהוּ
גְּדוֹלֵי אֻמָּה בְּיַד רָמָה
גְּדוֹלֵי סִפְרוּת בִּמְלוֹא מָרוּת?
אִישׁ תְּבוּנוֹת כֵּיצַד הִכְרִיעַ
אֱמוּנוֹת בְּלֹא כָּל זִיעַ?
אֱמוּנוֹת מְגַנּוֹת אַף מְרַנְּנוֹת
עָלָיו וְעַל כָּל פָּעֳלוֹ
וְהוּא בְּהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ
כָּבוֹד אוֹמֵר, בְּהוֹד גּוֹמֵר,
בִּלְבָבוֹ הוּא מְזַמֵּר
אֶת זֶמֶר הָעִבְרִית כֻּלָּהּ,
כָּל רְבָדֶיהָ תְּהִלָּה.
ד
פֶּלֶא אִישׁ כֹּה הֵחִישׁ
תְּנוּעוֹתָיו, פְּעוּלוֹתָיו
שִׁיר חִבֵּר לוֹ, תָּו אֶל תָּו.
זֶה הַזֶּמֶר שִׁירָתֵנוּ
זוֹ שְֹפַת עֵבֶר אֻמָּתֵנוּ.
אֵם כָּל חַי, כָּל גַּיְא, נַדְגִּישׁ:
עַד בְּלִי דַּי הוּא פֶּלֶא אִישׁ.
ה
וְהַנֵּס הוֹלִיד עוֹד פֶּלֶא
אֵין עוֹד שְׁנַיִם כְּגוֹן אֵלֶּה:
אָב וּבֵן, בֵּן וָאָב
אָב מְגוֹנֵן פֶּן בְּנוֹ יִדְאַב.
וּבַת הַשִּׁיר בִּיעָף הוֹפִיעָה
אֵצֶל בֵּן שׁוֹחֵר מִלִּים
לוֹ לַבֵּן הָרַע נָרִיעַ
עַל כָּל אֵלֶּה הַצְּלִילִים
שֶׁחִבֵּר לִכְדֵי מִלּוֹת,
מְעֻלּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת.
שֶׁדִּבֵּר רִאשׁוֹן עִבְרִית
עִם הַפְצֵעַ שַׁחֲרִית.
ו
אִיתָמָר וֶאֱלִיעֶזֶר
נְבָרֵךְ עַל זֶה הַנֵּזֶר
נֵּזֶר קֹדֶשׁ, תִּפְאָרָה,
שְֹפַת אָבוֹת רַבַּת אוֹרָה
כֶּתֶר לָהּ מְלוֹא הוֹדָהּ
הוֹד הַמְּחַיֶּה בֶּן-יְהוּדָה.
פֶּלֶא בֵּן אִשָּׁה וָאִישׁ
פֶּלֶא נֵס הֵחִישׁוּ חִישׁ
פֶּלֶא עֵבֶר, רָם וָגֶבֶר
בֶּן-יְהוּדָה אֱלִיעֶזֶר.
פֶּלֶא שָֹפָה
א
פֶּלֶא שָֹפָה יָפָה, עֲנֵפָה
זְקוּפָה, לֹא רָפָה, נִבָּט בָּהּ נוֹפָהּ.
נוֹף רְבָדִים, שְׁקִיעֵי מְיַסְּדִים
פִּזְמוֹן יְלָדִים, נִיחוֹחַ וְרָדִים.
פֶּלֶא עִבְרִית יָפָה, נַעֲרִית
בָּהּ תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, חֲזוֹן אַחֲרִית.
שְֹפַת קָדְשֵׁנוּ, הוֹד מִשְׁכָּנֵנוּ
לְשׁוֹן הַדּוֹרוֹת, תִּקְווֹת וְאוֹרוֹת.
ב
עִבְרִית עַתִּיקָה, אַךְ אֵינָהּ מַתִּיקָה
מַבָּטָהּ מֵחַיֵּי עַלְמוּת שׁוֹקְקִים.
וְאָכֵן מַשִּׁיקָה הִיא כַּנְפֵי הַתְּשׁוּקָה
בְּפִי דּוֹבְרֶיהָ, זַכִּים וְרַכִּים.
"בָּדוּק", "חָתוּם", "אָחִי", "נוֹדֵר"
"הַכֹּל טוֹב" גַּם כְּשֶׁהַכֹּל קוֹדֵר
"פְּצָצוּחָה", "סוֹף", נְהַלֵּלָהּ
בְּפִינוּ שֶׁבַח, תְּהִלָּה.
ג
כְּמוֹ אָמָּנִית עֲשִׁירָה רַבְגּוֹנִית
עֲשֹוּיָה הִיא שְׁכָבוֹת, חֲטִיבוֹת, מוּבָנִים.
וְאָכֵן צִבְעוֹנִית הִיא, אַךְ לֹא הֲמוֹנִית,
בָּהּ אַהֲבוֹת וְתִקְווֹת, רֹב גְּוָנִים.
"סָגוּר" בָּטוּחַ וְ"סָגוּר" לֹא פָּתוּחַ
גַּם "זָהָב סָגוּר", אַךְ כַּיּוֹם לֹא שָׁגוּר.
זֶה "חָשׁ" מְמַהֵר, וְזֶה "חָשׁ" מִתְיַהֵר
זֶה "חָשׁ בְּבִטְנוֹ" אֶל רוֹפְאֵהוּ נוֹהֵר.
עֹשֶׁר וָיֹפִי, רִבּוּי נְכָסִים
הַדּוֹבֵר בָּהּ בְּשֹׁפִי מַפְעִים וּמַקְסִים.
שִׁפְעָה וְיִפְעָה, לְשׁוֹן הַדּוֹרוֹת
שְֹפַת הַמֵּאָה, אוֹרוֹת וּנְהָרוֹת.
ד
אַף כְּשֶׁלֹּא חָיְתָה מְלֵאַת חַיִּים הָיְתָה
בְּמִלֶּיהָ, בִּצְלִילֶיהָ, בְּנֹעַם תְּפִלּוֹתֶיהָ
בְּחִבּוּרִים לִרְבָבוֹת, בְּכִתְבֵי מִלִּים טוֹבוֹת
פֵּרוֹת בָּנִים וְגַם אָבוֹת, בָּהֶם שֻׁקְּעוּ כָּל אֲהָבוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לָרַמְבָּ"ם, תַּלְמוּד ומִדְרָשִׁים
הַלִּמּוּד נָטוּעַ בָּם, רֻבֵּי פְּסוּקִים מְפֹרָשִׁים.
"הַמַּגִיד", "הַמֵּלִיץ", "הַצְּבִי", "הַלְּבָנוֹן"
גַּם עִתּוֹנוּת עִבְרִית הִיא לָנוּ כַּהִמְנוֹן.
ה
אַף בְּעִתּוֹת שֶׁבֶר נִצֶּבֶת הִיא גֵּאָה
שְֹפָתֵנוּ, שְֹפַת עֵבֶר, כָּל נֶפֶשׁ מִשְׁתָּאָה
לָהּ וּלְדוֹבְרֶיהָ, עַם עִבְרִי נוֹשֵֹא כֵּלֶיהָ
לָהּ וּלְכוֹתְבֶיהָ, מְפַלְּלֶיהָ, אוֹהֲבֶיהָ.
על אודות הספר:
ורד סיידון, שהיא חוקרת לשון עברית במהותה ובמיהותה, כתבה ספר שירים ראשון ייחודי ומרתק ביותר. "פלא איש, פלא שפה" הוא ספר שירה נושאי ומקורי הסב כולו, לפניי ולפנים, סביב הלשון העברית היקרה לכולנו ולי בפרט. אך מעֵבר להיותו ספר מעניין מבחינה תוכנית, הרי שכתב היד מציג שירה בשֵׁלה ומעולה הכתובה ביד מיומנת, שליטה נדירה בצורות סגורות של חרוז ומשקל, באופן טבעי ולא מאולץ, אתה כקורא מרגיש כיצד העברית זורמת בדמה דרך השירים ועד כמה היא אוהבת את העולם הזה בזכות השפה שלה. ויטגנשטיין קבע: "גבולות השפה שלי הם גבולות עולמי", אך סיידון עולה על גדותיה בשירים אלה מעֵבר לגבולות אלה. היא מצליחה לכתוב מניפה רחבה של אופני שירה משירים ליריים, דרך שירים משעשעים שיש בהם מיסוד ההומור ועד פואמות מורכבות שבמרכזן דמויות מרכזיות היסטוריות מן הלשון העברית ובליבן כמובן אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה. יוצא אפוא שלא רק האיש הוא פלא ולא רק השפה היא פלא, אלא גם ספר השירה היפה הזה הוא פלא הבריאה.
רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל
חידוש הלשון העברית כשפת יצירה ודיבור של עם בארצו הוא פלא. שירתה של ורד סיידון בספר "פלא איש, פלא שפה" נכתבת מתוך מודעות קבועה לפלא זה. שירה שאין בה תחושת פלאיות, עדיף לה שלא תיכתב כלל. משהו "מראשית" הקיום מוכרח לדבר בה. ואכן ורד מפגישה בשירתה בעדינות, בכשרון וברגש את פלא העברית, גם כשפת הבריאה, וגם כשפת היצירה והתחייה בימינו. "מה מאוד נפלאתי / למשמע צלילי השיר" (מתוך השיר "נפלאתי", עמוד 17). בשירתה הלשון היא גם ארץ ומולדת וגם זיכרון וחזון. הבקיאות "במקורות" מאפשרת לה דווקא הסתכלות מקורית וחופשית, מעין מדרש נמשך. אם מותר לי להעז: אליעזר בן יהודה וממשיכיו (בהם סבא רבא שלי ד"ר אהרן מאיר מזיא) היו מתענגים לקרוא את הספר הזה.
מירון ח. איזקסון, משורר וסופר
ורד סיידון – בלשנית, בעלת תואר שלישי בלשון עברית מאוניברסיטת תל אביב, עורכת כתב העת "העברית" בהוצאת האקדמיה ללשון העברית ומרצה באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת בית־ברל. ורד היא זוכת פרס האקדמיה ללשון העברית על ספרה "חליפות ותמורות לשוניות בשדה החשיבה", ולבד מעיסוקה המחקרי, היא כותבת שירים. "פלא איש, פלא שפה" הוא ספרה הראשון.
פלא איש, פלא שפה – קובץ שירים ופואמות לכבוד העברית ומחייה, ורד סיידון, עורך: רן יגיל, ניקוד: ד"ר ורד סיידון, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין. על העטיפה: כרזת לימוד עברית. איור המתאר דמות פועל חסון יושב ומקשיב לילדה קטנה העומדת מולו ובידה דף לימוד עברית. המעצבים: האחים שמיר, גוף יוצר: משרד החינוך והתרבות. התצלום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי. שלמי תודה לד"ר צדוק עלון על הסיוע הרב בהוצאת הספר. עמדה, 111 עמודים, 72 שקלים
רן יגיל סופר ועורך
