לא תמיד מהמקום הצפוי, יעל קידר, ביקורת ועוד איך תהיה

שיריה של יעל קידר בספר השירים הראשון שלה "לא תמיד מהמקום הצפוי" אכן באו לי כמבקר ספרות ממקום לא צפוי, אפילו מפתיע. רוצה לומר, הם החזירו לי את האמון בִּמשורר הזֶמֶר ובמשוררת הזֶמֶר – משוררות ומשוררים היוצרים סינתזה בריאה שבין פזמון מולחן לשירה גבוהה, שלעִתים היא סתומה ומרוחקת ובלתי מתפענחת שלא לצורך. לא אצל קידר. כפי שהיא כותבת בשיר האחרון בספר הזה הנקרא "יעל של השירים". זה ספר שירה, אל דאגה, אין כאן ספוילרים, הסוף רק מעיד על ההתחלה, היא כותבת: "הייתי משלימה שורות שנרקמו מחשיכה / ומלחינה אותן עד שעלה האור // אף פעם לא כתבתי כדי לברוח – / תמיד כדי לחזור". זה כל כך מדויק. היא מקרבת גם אותנו הקוראים באמצעות השפה הישירה והפשוטה ובאמצעות החריזה המבנית או האגבית אל השירה.

 

יש משהו חם מאוד, נשי, חושני, אישי, אימהי, בשירים של קידר. קיים בהם כוח נשים סדור בעל תפיסת עולם מגובשת וּמַהְפְּכָנִית, הרואה את האישה בעולם גם כחומלת ומכילה, אבל גם כמי שנאבקת על מקומה ומצליחה בכך למול הררי כביסה וגבעות כלים מלוכלכים בכיור, כן, בפירוש עומדת בכך ומצליחה בשרשור הדורות האינסופי מסבתא-לאימא-לבת ועוד לפני כן, אחורה אל הסבתא רבתא, ובעצם עד לאֵם הגדולה.

 

אתה חש ברצף השירים המתהווה בַּשערים דמויות גדולות ואהובות כמו לאה גולדברג ונתן אלתרמן, ללא ספק משוררי זֶמֶר, וכמובן גם הליריקה העדינה של רחל. הכול נע בקצב וּבְמשקל, כאילו מבקשים השירים הללו, גם אם אינם מחולקים לבתים, תלחין אותנו, תנגן אותנו. זה מפתיע, אחרי המהפכה של הפּטיטיזציה, ההקטנה, בַּשירה של נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן, מהפכה בשירה שנטמעה בנו כל כך, וזה לא מפתיע לאור העובדה שקידר היא מוזיקאית בחסד, ויש לה אוזן מוזיקאלית נדירה הגורמת לה לכתוב פלא: חריזה טבעית וזורמת אחרי המהפכה של דור המדינה. אין הרבה משוררים כאלה העושים זאת בכזאת טבעיות נונשלנטית. אני יכול למנות למשל את ריטה קוגן ואת יחזקאל רחמים.

 

חזקים השירים על אובדן האֵם, יפים השירים על זוגיות ואהבה, על חרדת אימהוּת, בעיקר באזור שלנו הוא אזור מלחמה ומריבה. שתי הבנות של קידר שירתו בדרום: סמ"ר מאיה קידר, תותחנית; סמלת שירה קידר, תצפיתנית. איך אני יודע? זה כתוב שחור על גבי שירה והקדשה בספר היפה הזה.

 

יתר על כן, ניכרת עריכתו היפה והתבונית של המשורר יקיר בן-משה, שרואה בספר הבהיר והקריסטאלי הזה, בצדק, אמפליטודה שבין עלטה לתפילה תוך גאולה מתוך מעשה האמנות שהוא השירה. אפשר לקרוא את כל זה על גב העטיפה.

 

לסיום, הנה דוגמה אחת מִני רבות בספר הזה, דווקא לשיר שקול וחרוז במיטב המסורת, סונטה, שיר זה"ב בלשון עֵבֶר, שיר בן 14 שורות שקולות וחרוזות, המחולקות היטב לארבעה בתים במקרה זה: ארבע ארבע, שלוש שלוש שורות, בעצם זאת סונטה פטררקית טבעית ביותר המזכירה, לא פחות ולא יותר, את אמן הסונטות העבריות האהוב עליי, המשורר יעקב פיכמן, למשל כמו בסונטה הקלאסית שלו "חלקה שכוּחה". לשיר של קידר קוראים: "סונט על האֵם, הבַּת והמַבָּט", איך לא, הנה:

 

סונט על האֵם, הבת והמבט

 

בַּסּוֹף, מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה

זֶה לַהֲפֹךְ כָּל אֶבֶן בִּשְׁבִילֵךְ

לְמַקְפֵּצָה, לָתֵת לָךְ לְהַלֵּךְ

בְּעוֹלָמֵךְ בְּצַעֲדֵי רִיצָה.

 

רַק שֶׁתִּהְיִי שְׂמֵחָה וּמְרֻצָּה

תְּהֵא הָאֲפֵלָה שֶׁל אֶתְמוֹלֵךְ

בְּרַק זִכָּרוֹן חוֹלֵף, וְגַם צִלֵּךְ

לֹא יִתְאָרֵךְ וְלֹא יִפְצַע.

 

וּכְשֶׁתִּבְכִּי, אֶחֱצֶה אֶת הַגָּדָה

וְאֶעֱמֹד אִתָּךְ עַל חֹד הַצַּעַר –

שְׁחָפִים מִמַּעַל יֵאָנְקוּ מִקֹּר.

 

וְשׁוּב לֹא תִּהְיִי הַיְּחִידָה

בֵּין שְׁתֵּינוּ הַפּוֹגֶשֶׁת אֶת הַתַּעַר

אֶכְאַב אִתָּךְ, מַקּוֹר אֱלֵי מַקּוֹר.

 

וכעת עוד שמונה יפים ומתנגנים לקורא מתוך "לא תמיד מהמקום הצפוי":

 

ליוויתי את אמי למעלית

 

בַּחֲלוֹמִי, לִוִּיתִי אֶת אִמִּי לַמַּעֲלִית,

רָצִיתִי לַעֲלוֹת אִתָּהּ לַחֲלָלִית.

לְמַעְלָה? שָׁאֲלָה כְּשֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּלֶת,

רָצִיתִי לְגַלּוֹת עַל מִי הִיא מִסְתַּכֶּלֶת,

שָׁכַבְתִּי לְצִדָּהּ, כְּמוֹ אָז, בְּרֶגַע הַלֵּדָה

אֲנַחְנוּ יְחִידָה שֶׁל אִמָּא וְיַלְדָּה.

הִיא שִׁחְרְרָה אֶת כַּף יָדִי מִתּוֹךְ יָדָהּ

לְפֶתַע, הֵבַנְתִּי שֶׁהִיא מֵתָה.

נֶחֱשַׂף הַסַּף

נוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר

וּלְמוּלִי, רַק פִּיר שָׁחֹר.

הַמַּעֲלִית הִמְרִיאָה לִפְנֵי חֲצוֹת

יֶשְׁנָם סִפִּים שֶׁלֹּא אוּכַל עוֹד לַחֲצוֹת.

 

 

משבר כביסה

 

מִי שֶׁאֶפְגַּע בּוֹ

לֹא יֵדַע מֵאֵיפֹה זֶה בָּא

שׁוּם סִימָן לֹא יַסְגִּיר אֶת זֶה בַּזְּמַן

חוּץ מִזֶּה שֶׁאֶהְיֶה עַצְבָּנִית בָּחֳדָשִׁים שֶׁלִּפְנֵי

וְאוּלַי אֶזֹּם מַשְׁבֵּר כְּבִיסָה

לֹא אֲקַפֵּל בָּאָרוֹן אֶת הַחֻלְצוֹת

וְהֵן יִהְיוּ מְקֻמָּטוֹת וּלְחוּצוֹת אֶל הַכֻּרְסָה

יֵשׁ דְּבָרִים יוֹתֵר בּוֹעֲרִים

זֶה לֹא שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה

 

 

דרך אגב

 

כְּשֶׁאֲנִי לֹא נִרְדֶּמֶת

אֲנִי נוֹגַעַת בְּךָ

דֶּרֶךְ הַגַּב

לְהַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לִי בַּיִת

 

 

רגע לפני שאני נרדמת

 

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה פַּעֲמַיִם

עוֹשָׂה פַּעֲמַיִם

סוֹגֶרֶת אֶת בֶּרֶז הַגַּז בַּכִּירַיִם

הַגַּז בַּכִּירַיִם

בּוֹדֶקֶת הַאִם סָגוּר הַחַלּוֹן

סָגוּר הַחַלּוֹן

בּוֹדֶקֶת שֶׁאֵין צְלָלִים בַּוִּילוֹן

צְלָלִים בַּוִּילוֹן

בּוֹדֶקֶת הַאִם נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת

נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת

בּוֹדֶקֶת הַאִם הַיְּלָדוֹת בַּמִּטָּה

הַיְּלָדוֹת בַּמִּטָּה

בּוֹדֶקֶת הַאִם אִבַּדְתִּי שְׁלִיטָה

אִבַּדְתִּי שְׁלִיטָה.

 

 

אִמא של קפקא

 

כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים הַמְּאֻשָּׁרִים דּוֹמִים זֶה לָזֶה

כָּל מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה, אֻמְלָלָה בְּדַרְכָּהּ שֶׁלָּהּ.

וַאֲנִי, שֶׁאֵינִּי אֻמְלָלָה וְאֵינִי מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה,

לֹא נִרְדֶּמֶת הַלַּיְלָה בִּגְלַל אִמָּא שֶׁל קַפְקָא

שֶׁחַיָּה עֶשֶׂר שָׁנִים אַחֲרָיו.

וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת

וְעוֹד אֹהַב,

אֵין מִישֶׁהוּ שֶׁאִם יָמוּת

לֹא אוּכַל לִחְיוֹת אַחֲרָיו.

זוֹ הָאֱמֶת, וּכְשֶׁהִיא נוֹטָה לְהִשָּׁמֵט

אֲנִי מְמוֹלֶלֶת אוֹתָהּ בֵּין שְׂפָתַי,

אֲבָל אִמָּא שֶׁל קַפְקָא מַדִּירָה הַלַּיְלָה שֵׁנָה מֵעֵינַי.

 

רַק שֶׁלֹּא אֶחְיֶה אַחֲרֵי בְּנוֹתַי.

 

 

לבִתי שגדלה

 

וְרַק אֶתְמוֹל, הָיִיתְ בְּגֹדֶל שֶׁל אָפוּן

סָפוּן הָיָה גּוּפֵךְ בְּתוֹךְ

גּוּפִי שָׁמַר עָלַיִךְ בַּמָּתוֹק,

שֶׁלֹּא תֵּדְעִי שָׁם מַר

וּמָה רַבּוּ לֵילוֹת

בָּהֶם בָּכִינוּ שְׁתֵּינוּ בִּדְמָעוֹת גְּדוֹלוֹת

זֶה לֹא פָּשׁוּט לִרְאוֹת אָפוּן עוֹזֵב אֶת

תַּרְמִילוֹ

עוֹשֶׂה לוֹ בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ.

וְאַתְּ גְּדֵלָה, גּוּפֵךְ בְּתוֹךְ גּוּפִי אֵינוֹ סָפוּן –

אֲבָל תָּמִיד אֶהְיֶה לָךְ תַּרְמִילָהּ

וְאַתְּ לִי

הָאָפוּן.

 

 

ככה זה עכשיו

 

בַּלַּיְלָה

נִשְׁפַּךְ עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח

בַּקְבּוּק מִיץ רִמּוֹנִים

וְהַכִּיּוֹר מָלֵא סַכִּינִים מְשֻׁנָּנִים

אֲנִי מַמָּשׁ בְּסֵדֶר

וְאֵין לִי סִימָנִים עַל הַפָּנִים

שֶׁל מְפֻנִּים אוֹ מְעֻנִּים

זֶה רַק כְּתָמִים

וּמִיץ רִמּוֹנִים

אֲנִי בְּסֵדֶר

 

 

למטופלת שלי

 

בַּסּוֹף, עוֹד נִפָּגֵשׁ בְּתוֹר לְמָמוֹגְרַפְיָה.

בַּתּוֹר לַאֲסֵפַת הוֹרִים

בְּתוֹר הַמְּאַחֲרִים לַתֵּאַטְרוֹן

"מִי אַחֲרוֹן?" תִּשְׁאֲלִי,

וּתְגַלִּי

אוֹתִי מֵאֲחוֹרַיִךְ.

בַּקְּלִינִיקָה, אֲנַחְנוּ זוֹ מוּל זוֹ

וּכְשֶׁאֲנִי רוֹכֶנֶת לַעֲבָרֶךְ וּלְעֶבְרֵךְ,

זוֹ דַּרְכִּי לוֹמַר לָךְ שֶׁעַכְשָׁו תּוֹרֵךְ.

 

 

יעל קידר היא משוררת, מוזיקאית, עורכת ופסיכותרפיסטית. "לא תמיד מהמקום הצפוי" הִנו ספר שיריה הראשון, לאחר שהוציאה שני אלבומים של שירה מולחנת פרי עטה: "רמזים", 2017; "בשביל שיתגלו הכוכבים", 2023. שיריה זכו לפרסום בכתבי עת, ברדיו ובעיתונות. יעל מתגוררת בגבעתיים, נשואה ואם לשתיים.

 

 

לא תמיד מהמקום הצפוי, יעל קידר, "איתקה – בית לשירה", סדרה לשירה בעריכת יקיר בן-משה, ניקוד: גילי תל אורן, עימוד ועיצוב עטיפה: עינת פרלמן רוגל, ינאי הוצאה לאור, 102 עמודים, 78 שקלים