עד יחבור סוף לראשית, אוריה כהן, ספר חדש בהוצאת עמדה, שירים מתוכו ודברים עליו

:

מַבָּט נוֹסָף

 

אֶטֹּל אֶת יָמַי הַכּוֹאֲבִים וְאַנִּיחֵם

תַּחַת עַדְשַׁת מִיקְרוֹסְקוֹפּ

שׁוֹקֶטֶת אַמְתִּין לְהוֹפָעַת

מִבְנִים סִימֶטְרִיִּים

כְּאוֹתָן תְּצוּרוֹת מַרְהִיבוֹת

שֶׁנִּגְלוּ לְעֵינַי בְּשִׁעוּרֵי מַעְבָּדָה

עִם הַמּוֹרָה שִׁפְרָה

בְּעֵת שֶׁהִנַּחְתִּי פִּסַּת

לֶחֶם עָבֵשׁ מִתַּחַת

לְעֵין מַכְשִׁיר חָדִישׁ.

 

אוריה כהן היא משוררת המוכנה תמיד לתת עוד הזדמנות לדברים, כי מתוך שירתה בספר הביכורים שלה "עד יחבור סוף לראשית" עולה תדיר תנועה מעגלית המורה כי הדברים אינם כפי שהם נראים. תתקרב אליהם קצת ועוד קצת ותראה יקום ומלואו, עולמות אחרים, ולכן למרות הכאב הפיזי והנפשי שבהוויה יש תמיד אפשרות של אושר וחמלה. יוצא אֵפוא שהיא במהותה משוררת אופטימית ומנחמת ביסודה, אף על פי שהיא בפירוש נוגעת במצבים קשים בשיריה. חלק מהטכניקה הנושאית והצורנית שלה, כדי שתבחין בַּ"פֶּלֶא יועץ" הזה, הוא לזרוק אותך הקורא אחורה, הרבה אחורה בזמן, אל ימי הילדוּת שיש בהם קסם רב כאשר העולם נפתח אליך באפשרויותיו והופך מושך ומסקרן, כמו בשיר היפה המובא על גב העטיפה "מבט נוסף", המזכיר לי תמיד את ציורו הנודע של סלבדור דאלי: "שתי פרוסות לחם המבטאות את תחושת האהבה". אוריה היא אם כן משוררת של אף על פי כן, משוררת של אפשרויות גלומות, וזהו לדעתי חלק גדול מעוצמתו של הספר.

 

רן יגיל – מבקר, סופר ומו"ל

 

עוד עשרה שירים יפים מתוך: "עד יחבור סוף לראשית":

 

 

מִשְׁלֵי קְרִילוֹב  

 

רֶבַע שָׁעָה מִגַּן עֵדֶן

קִבּוּץ אוּרִים בַּנֶּגֶב

בְּנֵי אֵלִים זְהַבְהַבִּים מִתְגּוֹדְדִים סְבִיבִי

יַלְדָּה מְבֻיֶּשֶׁת מֵעֲיָרַת פִּתּוּחַ שְׁכֵנָה

תַּגִּידִי ח'וֹדוֹרוֹב, תַּגִּידִי, שָׁבִים וּמַפְצִירִים

"חוֹדוֹרוֹב" בּוֹקַעַת מִגְּרוֹנִי חֵית עַתִּיקָה

גַּלֵּי צְחוֹק לַעֲגָנִי מְאַיְּמִים לְהַטְבִּיעֵנִי

לוּ פָּעֲרָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ בְּזֶה הָרֶגַע.

 

מוֹחָה אֶת חֶרְפַּת הַחֵית מִמַּעֲמַקֵּי גְּרוֹנִי

שָׁבָה הַבַּיְתָה שׁוֹמַעַת אֶת אַבָּא לְאִמָּא:

שִׁמְעִי רָחֵל אֶת נְגִינַת אוֹרָה בְּחָלִיל

בְּחָ'לִיל, אַבָּא, בְּחָ'לִיל, טוֹרַחַת לְתַקֵּן

הִצְטַלְּבוּת מַבָּטִים, גִּחוּךְ קַל.

 

וְכָךְ כְּאוֹתוֹ עוֹרֵב מָשׁוּחַ בְּסִיד אֲנִי

דְּחוּיָה בְּקֶרֶב יוֹנִים צְחֹרוֹת,

נִלְעֶגֶת בְּקֶרֶב בְּנֵי מִינִי.

 

יַעֲקֹב חוֹדוֹרוֹב – אַגָּדַת כַּדּוּרֶגֶל בִּשְׁנוֹת הַ-50 וְהַ-60 . חֲתַן פְּרַס יִשְׂרָאֵל בשנת 2006

 

 

בַּת     

 

אָבִי נֶחְבָּט

כְּצִפּוֹר פְּצוּעָה אֶל קִירוֹת כְּאֵבָיו

מִינֵי שַׂקִּיּוֹת וְטִפְטוּפִים פְּנִימָה וְהַחוּצָה

בְּחַדְרוֹ הַיָּרֹק מִתְנַפְּחִים לָהֶם

פְּסוּקֵי תְּהִלִּים כְּבֻבּוֹת סְפוֹג

בְּאַמְבַּטְיָה שֶׁל פָּעוֹט

פְּנֵי אָחִי וַאֲחוֹתִי מִשְׁתַּקְּפִים אֵלַי

מִבַּעַד לְאַדְווֹת שַׂקִּית אִינְפוּזְיָה

נֶעְדָּרִים.

 

*

קוֹרֵאת מִפִּנְקַס צִטּוּטִים קָטָן

בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא: "כָּל הַיִּסּוּרִים

הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים וּבִלְבַד

שֶׁיָּבִיאוּ לְמַטְּרָתָם לְהַשְׂכִּיל וּלְהֵיטִיב

לְפַלֵּס נָתִיב סָלוּל לְאוֹר ה'"

עַל הֶחָתוּם הָרַב קוּק.

 

מַרְבֶּה לְךָ יִסּוּרִים, אַבָּא

שֶׁתּוּכַל לְדַלֵּג בְּרֶגֶל נְקִיָּה וְקַלָּה

בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים

יוֹם רוֹדֵף שָׁבוּעַ, חֹדֶשׁ, שָׁנָה

עַד אָנָה?

"עַד יַחֲבֹר סוֹף לְרֵאשִׁית"

מְהַדְהֵד כְּמַעֲנֶה קוֹל בְּרֹאשִׁי.

 

עֶרֶב יוֹם הֻלַּדְתּוֹ

שְׁתַּיִם לִפְנוֹת בֹּקֶר

צִלְצוּל טֶלֶפוֹן, אָחוֹת:

אַל תִּשְׁאֲלִי, בּוֹאִי!

בָּאָה – אַבָּא

גּוּפוֹ מֻטָּל בְּקַלּוּת

נִשְׁמָתוֹ מִתְאַרְגֶּנֶת לְהַמְרָאָה

גּוּפִי וְנִשְׁמָתִי עֲדַיִן כְּרוּכִים

שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו בִּכְאֵב.

 

*

בְּאַחֲרִית יָמָיו

נִמְחָה מֵאָבִי זִכְרוֹן הַיֶּדַע וְהָאֱמוּנָה

מוּל מְבוֹךְ צִנּוֹרוֹתָיו

קוֹרֵאת בְּאָזְנָיו

מִכִּתְבֵי סֶרְן קִירְקֶגוֹר

מֵהָגוּתוֹ שֶׁל מָהַטְמָה גַּנְדִּי

שָׁרָה לוֹ: ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר.

 

*

זֵכֶר אָבִי מִתְפַּתֵּחַ בִּי יָפֶה

כְּתִינוֹק בָּרִיא בְּרֶחֶם אִמּוֹ.

 

 

שַׁלְוָה

 

אֵיךְ אֶהְיֶה כְּשֶׁתֵּלְכִי מֵעִמִּי

אִמִּי?

שֶׁמָּא כְּעָלֶה אֶל תְּהוֹם אֶנְשֹׁר?

אוֹ אוּלַי כְּצִפּוֹר קְלִילָה

אֶל צַמֶּרֶת אַמְרִיא?

 

מְבַקֶּשֶׁת לְהַלֵּךְ בַּמִּישׁוֹר

 

 

זִיקִים

 

אֲנִי חַיָּה בְּזִקָּה לְאַבָּאִמָּא

בְּזִקָּה לְאָח-וֹת

בְּזִקָּה לְבֵן-בָּנוֹת

 

זִיק שֶׁל חִבָּה

זִיק שֶׁל חֶדְוָה

זִיק שֶׁל כַּעַס כָּבוּשׁ

זִיק שֶׁל טִינָה סְמוּיָה.

 

אֲזִקִּים עַל לִבִּי

 

זוֹחֶלֶת בִּזְהִירוּת מִמִּסְגֶּרֶת

תְּמוּנָה אַחַת לִרְעוּתָהּ

מִתְנַיֶּדֶת בֵּינוֹת עָלִים וַעֲנָפִים

מֻתְאֶמֶת לְאַדְמַת קִיּוּמִי.

 

זִקִּית

 

 

הַמּוֹשִׁיעָה

 

שַׂק סֵבֶל לֹא לִי

מֻטָּל עַל גַּבִּי

 

מַמְשִׁיכָה לִפְסֹעַ

שְׂמֵחָה לְסַיֵּעַ.

 

רְסִיסִים מִן הַמַּשָּׂא

זוֹלְגִים אֶל זֶרֶם דָּמִי.

 

כּוֹשְׁלוֹת רַגְלַי

 

*

הַחֶמְלָה שֶׁלִּי חָדְרָה רְוָחִים

שֶׁנִּפְעֲרוּ בְּתוֹךְ מַחֲלָתְךָ

לֹא הַחְלָמָה יְכוֹלָה הָיְתָה

לַחֲלֹם שָׁם

אַף לֹא מְחִילָה

 

 

הִדָּבְרוּת   

 

בַּגּ'וּנְגֶּל הַמֻּסְתָּר מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵנוּ

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ אַיָּלוֹת

אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי אֲרָיוֹת

 

*

"זֶבֶל" קָרָאתָ לִי

עַל יַד הַכִּיּוֹר

לִפְנֵי אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

אַשְׁפָּה מְשֻׁתֶּפֶת

שׁוֹקֶטֶת לְרַגְלֵינוּ

 

*

בְּעָמְדִי מוּל הַמַּרְאָה

בַּכְּנִיסָה לְבֵיתֵנוּ הַמְסֻגְנָן

תָּהִיתִי מַה צּוּרָה לִי

שֶׁמָּא גְּלִיל הַיָּד

אוֹ עִגּוּל הַשָּׁד

שֶׁמָּא עֲרֵמַת חֲצִיר הַבֶּטֶן

אוֹ קִלְּשׁוֹן אֶצְבְּעוֹתַי

 

בְּפִיךָ זֶה הָיָה בִּקְצָרָה: "צוּרָה לָךְ"

 

*

וְאַתָּה רַק הִמְשַׁכְתָּ לְהַרְצוֹת

וַאֲנִי רַק נִסִּיתִי לְרַצּוֹת.

 

 

בּוֹטָנִיקָה יַמִּית

 

הָאַצָּה, אָמְרָה הַמַּרְצָה

גַּם בַּעֲכִירוּת הַבִּצָּה

מֻקֶּפֶת מַיִם טְהוֹרִים.

חַי-דַּקִּים, חַי-עָבִים

אֵינָם קְרֵבִים

אֵינָם עוֹלְבִים

 

אַף אֲנִי חֲפֵצָה

כְּמוֹ זוֹ הָאַצָּה

לִיצֹר חֲצִיצָה

בֵּינִי לְבֵין

סְבִיבָה נְפִיצָה

 

 

חֹפֶשׁ גָּדוֹל

 

I rest my case

הִשְׁכַּבְתִּי אֶת טִעוּנַי עַל סַפָּה בַּסָּלוֹן

כִּסִּיתִים בִּשְׂמִיכָה וְיָצָאתִי לָשֶׁבֶת בַּשֶּׁמֶשׁ.

אֲנִי אִישִׁית סִיַּמְתִּי עִם הַהוֹכָחוֹת

לְהוֹרֶה-בַּעַל-בֵּן-בַּת-אָח-אָחוֹת

חָבֵר חוֹדְרָנִי-מוֹכֵר לַעֲגָנִי-מוֹרֶה קַפְּדָנִי

שָׁטַחְתִּי אוֹתָן אַחַת לְאַחַת מֵעַל הַדּוּכָן

בְּבֵית הַדִּין שֶׁל חַיַּי

 

עַל כִּסֵּא נוֹחַ בַּחֲצַר בֵּיתִי

מְנִיחָה לְקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

לְהַעֲמִיק בִּי אֲחִיזָתָן

לְעַגֵּל קָדְקֳדֵי מְשֻׁלָּשִׁים דּוֹקְרָנִיִּים

לְיַשֵּׁר נְטִיַּת מְעֻיָּנִים מְעֻוָּתִים

לְהַרְגִּיעַ

הִשְׁתּוֹלְלוּת אֶלֶקְטְרוֹנִים מְטֻרְלָלִים

 

מִתְרַוְּחִים לָהֶם כֻּלָּם וּמִתְרַפִּים

כְּאוֹתוֹ חָתוּל הַמְנַמְנֵם לְרַגְלַי

תָּאֵי גּוּפִי הַשְּׁקוּפִים

הַשְּׁטוּחִים תּוֹפְחִים

נִמְלָאִים חָלָל וְצֶבַע.

 

זַרְקוֹר עַל פָּנַי

הִנֵּה אֲנִי נִגְלֵית

 

 

שִׁירָה

 

בְּשִׁירָה

עֲרֵמוֹת יִסּוּרִים וּתְשׁוּקוֹת

כְּאֵבִים וְאַכְזָבוֹת נִקְבָּרוֹת

וְנִרְקָבוֹת לְדֶשֶׁן מְשֻׁבָּח

 

*

הַמָּקוֹם שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא מָקוֹם

שֶׁדִּמְדּוּמָיו וְזַהֲרוּרֵי אוֹרוֹתָיו

מוֹשְׁכִים אוֹתִי אַחֲרֵיהֶם

וְאָרוּצָה

 

*

אוֹהֶבֶת מְאֹד אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלִּי

שֶׁהִקְדִּימוּ וְכָתְבוּ אֲחֵרִים

כִּמְעַט כְּמוֹ אֶת אֵלֶּה

שֶׁהֵגִיחוּ מִקְּרָבַי

 

 

שַׁלֶּכֶת

 

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי

אֶל מוּל קַדְרוּת עָנָן קָרֵב

זוֹרֵחַ עֵץ בְּזָהָב עָמֹק שֶׁל שַׁלֶּכֶת

מִקֶּרֶן בּוֹדֵדָה שֶׁל סְתָו.

הַאִם כָּךְ נִרְאֶה אָדָם מוּאָר

בַּעֲרֹב יָמָיו?

 

 

אוריה כהן היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. עסקה שנים רבות בהוראת שפה ולשון עברית, מחשבת ישראל וכתיבה מדעית במסגרת המכינות הקדם אקדמיות באוניברסיטה העברית. במקביל עבדה בהוראה מתקנת עם בני נוער המתמודדים עם קשיי למידה. בין עיסוקיה כיום: שירה ומוזיקה, לימוד שפות, ובעיקר הגות, כתיבה ואפייה.

 

עד יחבור סוף לראשית – ביוגרפיה פואטית, אוריה כהן, ערכה וכתבה אחרית דבר: שושנה קרבסי, ניקוד: יצחק רפפורט, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין. שלמי תודה לד"ר צדוק עלון על הסיוע הרב בהוצאת הספר וכן לסופרת ולעורכת כנרת רובינשטיין על עצותיה הטובות, עמדה, 100 עמודים, 64 שקלים.