לא סקיצה, גדעון עמיחי, ביקורת ועוד איך תהיה…

ספרו המלבּני, הלבן, היפהפה והמהודר של גדעון עמיחי "לא סקיצה" נושא בנדרולה לבנה שעליה כתוב: "אני בר מזל שסקיצות שלי מלפני 35 שנים נשמרו. הן היו הגיבורות הראשיות בדרמה הרגשית שלי. אני יכול לחיות דרכן את השנה שלא תחזור לעולם". יפה. לא? אולי אתחיל מהסוף. אני בדרך כלל כותב ביקורות על ספרי פרוזה ושירה, לכל היותר ספרי עיון העוסקים בספרות. עם זאת, תמיד רציתי לכתוב על הספרים המקוריים והמהודרים של איש הקריאייטיב, הצייר, הרשם, הארכי-פרסומאי, גדעון עמיחי, שזכיתי לעבוד איתו כעורך לשון פה ושם בפרסומות שהופקו לטלוויזיה. מייד ראיתי שמדובר באיש פרסום מליגה אחרת, אמן, אוטֶר. אדם בעל אמירה, אחד שיש לו סֵי ייחודי ומרתק.

כאשר נשלח אליי הספר החדש שלו "לא סקיצה" מייד לקחתי אותו לבעלת הטעם ומי שמבינה באמנות פלסטית ובציור טוב ממני, זוגתי שתחיה, דנה פלדמן יגיל, שהיא, בדומה לעמיחי, אשת מעשה, אדריכלית ומעצבת פנים, ואמרתי לה תראי! היא כל כך התלהבה מן הרישומים-ציורים בספר, אלה שנדחו במשך שנה תמימה של הידפקות על הדלת של "הניו יורקר", שהיא אמרה לי: תשמע מה נעשה. כאשר אנחנו נצא מהבית ששכר לנו הקבלן ברעננה, בחזרה לדירה שלנו בעוד כשנה לאחר הפינוי-בינוי, אני מגדילה רישומים של עמיחי מתוך הספר, ממַסגרת אותם, תולה על הקירות והם יהיו האלמנט המרכזי בדירה שלנו. אלה עבודות אמנות מדויקות, רגישות ומעולות בעלות קו ייחודי. רישומים מן הספר הזה ילוו אותנו בחלל הפרטי ביומיום שלנו. לראות את דנה מתלהבת ככה, זה נדיר.

מה טיבו וטבעו של ספר זה של עמיחי? כן, "לא סקיצה" שונה למדי מכל ספריו הקודמים. במובן מסוים אפשר לראות בו את הספר האישי ביותר שלו עד היום, אף שהוא גם הספר החזותי ביותר ולטעמי גם המהוקצע ביותר מבחינה אמנותית, קב ונקי וגם קו ונקי. הרעיון שמאחורי הספר נולד מאירוע שהתרחש לפני כ-35 שנה. בשנת 1989, לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, נסע עמיחי לניו יורק כדי ללמוד בסקול אוף ויז'ואל ארטס. במקביל החליט להגשים חלום ישן: להתקבל כקריקטוריסט ל"הניו יורקר". הוא כיוון גבוה.

במשך שנה שלמה הוא צייר מדי שבוע כעשרים קריקטורות, הכניס אותן למעטפה, וצעד למשרדי המגזין. הן נדחו. בסך הכול יצר קרוב לאלף קריקטורות, ואף לא אחת פורסמה באותה תקופה. עמיחי מספר שכאשר פתח את הארגז שבו שמר את העבודות הישנות, הבין שהטעות הייתה בעצם הכינוי שנתן להן במשך שנים: "סקיצות". לדבריו, הן אינן סקיצות כלל. הן יצירות גמורות, שנעשו מתוך מלוא הכוונה והמאמץ של האדם שהיה אז. העובדה שהעולם דחה אותן אינה הופכת אותן לבלתי שלמות. לכן "לא סקיצה" הוא גם שם הספר וגם הצהרה פילוסופית: לא כל יצירה שנדחית היא רק שלב בדרך; לעיתים היא כבר היצירה עצמה.

מתוך הספר

זוהי תפיסה מרתקת, משום שהיא גם מתקנת במידת מה את המסר של ספרו הראשון והנודע שבהם, תנ"ך מוּכּר של אנשי פרסום: "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן". שם ה"לא" היה תחנה בדרך ל"כן". כאן ה"לא" אינו מתבטל גם אם ה"כן" אינו מגיע. יש ערך למעשה היצירה עצמו. זה מדהים שספר כזה יוצא תחת ידיו של איש פרסום בכיר שבדרך כלל רוצה מאוד לרַצות את הלקוח השמן שלו ביצירתיות הרבה שלו, והנה כאן היצירתיות עושה מעין סיבוב פרסה וחוזרת אל לב ההיי-מודרניזם, המודרניזם העילי, דהיינו לכשרונו הרב של היוצר, לעצמאותו האמנותית וחופש היצירה.

הספר כולל מאות קריקטורות ורישומים מקוריים מאותה שנה בניו יורק, ברובם בשחור־לבן, כפי שנשלחו ל"הניו יורקר". לצדם משולבים קטעי טקסט שבהם עמיחי מביט לאחור ממרחק של עשרות שנים ומנסה להבין מה באמת למד מאותה תקופה. אין זה קטלוג של עבודות בלבד. זהו דיאלוג בין שני גדעונים: הצעיר בן ה־27, המלא תשוקה ושאפתנות, והיוצר המנוסה בן ה-60 ומשהו, שכבר זכה בפרסי פרסום בינלאומיים רבים. המרחק הזה מעניק לספר עומק רגשי שאינו היה קיים בספריו הקודמים.

אם הייתי צריך לבחור מילה אחת שמתארת את הספר, היא הייתה "דחייה". אבל לא דחייה במובן הפסיכולוגי בלבד. עמיחי מתעניין בשאלות כמו: כיצד ממשיכים ליצור כאשר אומרים לך "לא" שוב ושוב? האם אפשר להפיק ערך מעבודה שאיש לא קיבל? כיצד הזמן משנה את האופן שבו אנו שופטים את היצירה שלנו. בראיונות לרגל צאת הספר הוא אף אמר שבמבט לאחור השנה הזאת הייתה בעבורו "בית הספר הטוב ביותר", משום שכל שבוע נדרש לייצר רעיונות חדשים, בלי לדעת אם מישהו יראה בהם ערך.

כמה זה חזק למי שהאמנות באשר היא, בין אם היא חזותית או מילולית, או משתלבת כמו במקרה של עמיחי, היא בדם ליבו. הקריקטורות המרשימות בספר נשענות על מאפיינים המזוהים עם עמיחי: קו נקי ומינימליסטי, רעיון חזותי חד, הומור שקט, אבסורד ומשחק בין דימוי למשמעות. הן אינן קריקטורות פוליטיות במובן העיתונאי הרגיל, אלא יותר קריקטורות רעיוניות, הקרובות ברוחן למסורת הקריקטורות של "הניו יורקר".

מתוך הספר

הייתי אומר שזה כמעט אינו ספר על פרסום. בניגוד ל"לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן" הנודע לכל מעצב ומעצבת מתלמדים המחשיבים את עצמם כחלק מהקהילה היוצרת, שבו היו דוגמאות רבות מעולם הפרסום, כאן המוקד הוא האיור וההתבגרות. אמנם עמיחי משתמש בניסיון שצבר כאיש קריאייטיב כדי לפרש את מה שעבר עליו, אך הספר אינו עוסק בקמפיינים או במשרדי פרסום, אלא במעשה היצירה עצמו.

לבסוף אני חושב כי אפשר לראות בארבעת ספריו המהודרים והמרשימים של עמיחי סוג של התפתחות: בספרו הראשון: "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן" הוא מלמד אותנו איך נולדים רעיונות; בספר השני, "נו נו נו נו  נו נו נו, יס" הוא מסיט אותנו לחיים וליצירה הבינלאומית בניו יורק; "אלף בית של גימל" הוא מילון אישי של זיכרונות ורעיונות ו"לא סקיצה" הוא חזרה אל נקודת ההתחלה, מתוך פיוס עם העבר. אפשר כמובן להאשים את עמיחי בנרקיסיות יתר לא בריאה ובעיסוק של הילול עצמי, נתקלתי כבר בתגובות שכאלה כשדיברתי עם אנשים על הספר, אבל אני כמובן איני רואה זאת כך.

בעיניי, יש בספר הזה מֵמד שאינו רק מקצועי אלא גם ספרותי פרופר וכאיש ספרות בכלל ומבקר ספרות בפרט הוא פָּרַט אצלי על נימים ובְנֵי נימים. הוא מזכיר במידה מסוימת יצירות של יוצרים שחזרו אל מחברות הנעורים שלהם כדי לגלות שלא רק היצירה השתנתה – גם הקורא שלה השתנה. כאן עמיחי קורא את עצמו מחדש, ומגלה שמה שנראה לו פעם ככישלון היה למעשה תיעוד של היווצרות קולו האמנותי. משום כך "לא סקיצה" אינו רק אלבום קריקטורות, אלא ספר על הזמן, על זיכרון ועל היחס המשתנה של יוצר לעבודותיו הראשונות. כמו ב"על הכתיבה" של סטיבן קינג, הדחייה היא כוח למיצוב היותך אומן. עמיחי מלמד אותנו שבאמנות כמו בדת שאינה מצוות אנשים מלומדה, אלא דת אמת מתוך אמונת אמת, שכר מצווה – מצווה; ושכר מעשה האמנות הוא האמנות עצמה.

לא סקיצה, גדעון עמיחי, עורכת: ציפי קמפינסקי, עריכה גרפית: ליאת לפושין, צילום קריקטורות: מנחם רייס, איתי רייס

עטיפת הספר