לחצות אותו הנהר פעמיים

 

אורציון ברתנא

 

סיגל אשל, 'אישה בלי רישיון' – שירים, 110 ע', הוצאת עמדה, 2025

 

"אינך יכול להיכנס אל אותו הנהר פעמיים"

(הרקליטוס מאפסוס או "הרקליטוס האפל")

 

הנהר של הרקליטוס

הרקליטוס מאפסוס, שאחד מכינויו "הרקליטוס האפל", הוא פילוסוף יווני שחי בסוף המאה השישית ובראשית המאה החמישית לפני הספירה (לפנה"ס). בסיס תפישתו הוא כי היש, הקיים, זורם ומשתנה כל הזמן, ולפיכך אדם שנכנס לנהר, ואחר-כך חזר ונכנס אליו פעם שנייה, לא נכנס לאותו נהר, שכן גם הנכנס אל הנהר וגם הנהר עצמו שונים בכניסתו השנייה ממה שהיו בכניסתו הראשונה. האדם מתמיד להשתנות בזמן, בעולם שגם הוא מתמיד ומשתנה בו. הסופיסט קראטילוס, שהוא תלמידו של הרקליטוס, ומופיע בדיאלוג של אפלטון, "קראטילוס", מגדיל לעשות מהרקליטוס, מורו, ואומר כי אי אפשר לחצות אותו הנהר אפילו פעם אחת; שכן, ממש כבר במשך זמן השהות בנהר משתנה השוהה בו ומשתנה הנהר עצמו. הרבה זרמים ספרותיים עוסקים בהשתנות מתמדת זו של האדם ושל העולם.

 

השיר הלירי – המטאפורה

אחד הגירויים ליצירת ספרות הוא ניסיון אנושי להנציח חוויות. בשירה לירית, הדבר עקרוני הרבה יותר מאשר בסוגי ספרות אחרים. כדאי לקורא שירה לירית להיות מודע לכך שאחת המטרות העיקריות בכתיבת השיר הלירי היא ללכוד את החוויה ולהביע אותה במלואה. משמע – למצות בשיר, את החוויה, כפי שנחוותה בזמן שנחוותה. ואם לעבור אל שירת סיגל אשל, נאמר כך – השיר קיים פעם ראשונה עוד לפני שנכתב, כשהמשוררת חווה, במציאות של חייה, חוויה שלֵמה. כתיבת השיר היא פעם שנייה בה הוא קיים, שנחווית החוויה על-ידי המשוררת הכותבת את השיר. ואם כך חוויַת השיר על-ידי הקורא, היא חוויה שלישית שלו, היא פעם שלישית בה הוא קיים. בחוויית השיר, מנסה הקורא בו, לחזור אל החוויה הראשונה שגרמה לכתיבתו.

החוויה הבסיסית שחווה הקורא בשירי סיגל אשל, שחוויתי אני, כקורא, במרבית שירי 'אישה בלי רישיון', היא כי מהדהדים בהם החוויות הראשונות. אכן, היא מנסה בשיר למצות חוויה שחוותה, להבהיר חוויה זו לעצמה, להתמודד אִתה, ולהעביר אותה לקורא האפשרי של השיר. זה לא מעט. זה יצר אצלי, הקורא, תחושת אמון בכותבת, זה יצר אצלי הבנה כי אני חווה חוויות שנכתבו גם ברגישות, גם מתוך רצון כן להתמודד ולא להתחמק בפתרונות אסתטיים, במשחקים לשוניים, בהתחכמויות מסוגננות. זו מעלה עיקרית בשיריה של סיגל אשל, המקרבים את שיריה אל הקורא.

המשורר בשיר הלירי בודד מאוד. עמדת החוויה שלו היא של אני עצמי לבדי. אם הקורא בשיר חווה קִרבה אל השיר, הרי גם הוא קורא אותו כחוויה אישית, קורא אותו לבדו, כשם שהיה לבדו מי שכתבו. כאן ייחודו של השיר הלירי, ביחס לסוגות ספרותיות אחרות – מטרתו למצות, במספר מילים מוגבל ובמספר שורות מוגבל, חוויה מורכבת של רגש רב-צדדי. לכן, השירה הלירית נסמכת על פיגורות ספרותיות, ובעיקר על הפיגורה המורכבת ביותר – על המטאפורה – שמחברת תחומים שאינם חוברים זה לזה במציאות, ומביעה אותם בסמלים, ברמזים, ברב-משמעויות. כבר כותרת הקובץ, 'אישה בלי רישיון', היא חיבור של "אישה" ושל "רישיון" לסמל שירי של רגשות אישה. אישה המרגישה שהיא "אישה בלי רישיון".

 

הליריקה של סיגל אשל

במטאפוריוּת של שיריה, שהיא המאפיין הבסיסי של שירה לירית, ניכרים גם כוחם של שיריה וגם אי-השלמות שבהם. שיר לירי הוא הבעה של חוויה במילים המתגבשות בסדר של שורות קצרות לאמירה רגשית אחת. כוח השירים הוא בשיא הפיגורטיבי שיש כמעט בכל אחד מהם. הם מרגשים ביכולת הלשונית של היוצרת ליצור מטאפורות ודימויים וסמלים ושדות סמנטיים מיוחדים לה. אי-השלמות ברבים מהם בניסיון שמנסה המשוררת להסביר יותר מדי, מפתיחת השיר, את הרקע לו, את היותו אמין, את היותו מבוסס על מקובלות תרבותיות.

כדי להמחיש זאת, אני בוחר בשיר אופייני, השיר "הו הו הא" (עמ' 33-32). השיר מחולק בכוכביות לשלושה חלקים. משלושה חלקיו אביא כמה שורות בסדר הופעתן, מתחילתו אל סיומו: "בִּשְׁנָתִי / אֲנִי מַשְׁקִיפָה / מִבַּעַד לְפֶתַח צַר / [—]/ וְכָל הָעֵת מִישֶׁהוּ רָץ, מְנֻמְנָם, כָּרוּךְ בִּשְׂמִיכַת פְּלוּמָה, / / [—] // גַּלְעִין קִיּוּמִי הַקָּטָן עוֹד דּוֹחֵק / לְהַפְרִיחַ פְּרָחָיו / לְהַטֹּת כּוֹתָרוֹת נִכְמָרוֹת, אַבְקָנִים מִתְאַוִּים / אֶל כְּאֵב הַמֶּלַח הָאָצוּר בִּגְבִישַׁי / נוֹטֵר סוֹדוֹת רְבוּדִים, // [—] עוֹנָה אֶל קוֹלוֹת הֶמְיָתָהּ / שֶׁל צִפּוֹר אַגָּבִית בַּחַלּוֹן: / הוּ הוּ הוּ הָא / הַכְּמִיהָה אֲחוּזַת הַקְּסָמִים / כְּבָר פָּרְשָׁה בְּנִימַי אֶת רִשְׁתָּהּ / אָחֲזָה בִּי, וַאֲנִי בָּהּ נִשֵּׂאת / אֶל קַרְנֵי הַחַמָּה, מַצְבִּיאוֹת צְבָא הָאוֹר, / וְהִנְנִי רוֹאָה."

בתחילתו, מביאה הדוברת מסגרת ברורה, סדר ברור. היא מציגה אותו כנובע מחלום שהוא חזק כמציאות, חלום שהוא גביש של מציאות. השיר הוא הסתכלות שלה בתוך חלום. אחרי הפתיחה, בה נמצאת אישה חולמת, מתחיל הפלא הפיגורטיבי, המטאפורי, ההולך ומתגבש בשיר. היא מסתכלת ואז חווה מישהו רץ, בתוך תמונה פלאית, באופן של קיום שאפשר לגבשו רק במטאפורות. כך, למשל, היא חווה בכותרות של פרחים  תכונה אנושית – הן נכמרות; כך, למשל, לאבקנים של פרחים תכונה אנושית – הם מתאווים; פריחה שיש בה כמיהה. היא חווה קיום שהוא פריחה, ובפרחים יש גם יצר, וגם כאב של מלח ובו סודות רבודים. ואז, בשיא חווית השיר – המשקפת, השתקפות חלומית, השתקפות של על-מציאות – הדוברת עצמה נישאת אל העולם שמעבר. הדוברת נישאת ברשתה של הכמיהה אל קרני החמה, קרני השמש, שהן מצביאות בצבא האור; ובשיא חוויַת השיר, שהיא סיום השיר, היא רואה. לראות – במשמעות של חוויה על-טבעית, במשמעות של התגלות פרטית, אישית, לעצמה, בעצמה.

כאמור, בשיר גם נקודות כוח מרגשות וגם מגבלות. הכוח בו הוא גיבוש מטאפורות. המטאפורות מבוססות על סמלים תרבותיים ידועים: למשל, האור וקרני האור בכל תרבות אנושית; פרחים ופריחה, שגם הם סמלים קבועים בתרבות האנושית לצורותיה ולדורותיה.  פריחה יכולה להיות גם אושר של יופי, וגם חלוף – על כאב החלוף הנסתר בפרח גם בשיא יופיו. לצד המטאפורות שהן סמלים ידועים, יש גם מטאפורות חזקות יותר, מקוריות וחד-פעמיות, כמו כאב המלח בגבישים, כמו קרני האור שהן מצביאות של צבא.

אכן, השיר "הו הו הא" משכנע וחזק בשיאו, לקראת סיומו. אבל מנמיך אותו, לכל אורכו כמעט, הצורך של היוצרת לפתוח את השיר ביצירת בסיס של אמינות לו, בצורך שלה "להגן" על התמונה המופלאה, אליה מגיע השיר לקראת סיומו. כך, ההצהרה שלה בראשית השיר כי הוא חלום, כי בחלום אפשר לחוות חוויות רגשיות, חזקות, אמינות בהיותן נובעות מרגש, הצהרה זו היא סוג של הצטדקות, סוג של חיפוש אסמכתא. והצטדקות זו, חיפוש אסמכתא זה – מנמיכים את השיר הנמכה מיותרת. שיאו של השיר, שיש בו יופי לירי מרשים, נקרא על ידי הקורא, כשהוא כבול אל ראשיתו של השיר, שיש בה צורך מיותר להגן על אמינותו.

 

אישה בלי רישיון, אבל עם מעוף מהמציאות

השירים בקובץ זה מחולקים לחמש חטיבות, שלכל אחת מהן כותרת. הכותרת של החטיבה השנייה, "אישה בלי רישיון", היא גם הכותרת של הספר כולו. די ברור כי יש בסיס ביוגרפי לחלוקת השירים לחמש חטיבות, המתארות, זו אחר זו, התפתחות של אישה, והן מתארות פרקים עוקבים בחייה. התפתחות מילדוּת, דרך התבגרות לנערה, ועד הפיכתה לאישה בוגרת, ואחר-כך, אישה מבוגרת. כותרת החטיבה הראשונה מחמש החטיבות, "זה היה ביתי", היא פתיחה – ילדות ואמא ומקום שבו היה הבית. וכך, את כותרת החטיבה החמישית, החטיבה המסיימת, "זה אף פעם לא הדבר", יכול הקורא בקלות להשלים לעצמו – זה אף פעם לא הדבר עצמו. את הקובץ מסיים השיר "Memento Mori", שעניינו – כלות החיים, מוות.

בעיה שקיימת בחלק משירי הקובץ ממחיש השיר "אישה בלי רישיון", שכאמור מקומו בסוף החטיבה השנייה של הקובץ (עמ' 46-44), ועל שמו בחרה לקרוא הן לחטיבה השנייה, הן לקובץ כולו. כאן רואה הקורא מה קורה כשהיוצרת מתמכרת למציאות ממנה היא יוצאת, ל"עובדות", ל"ביוגרפיה", ליומיום של העיר הגדולה. זוהי הדלות אליה יכולה החוויה ה"אקזיסטנציאליסטית", במירכאות כפולות, להביא, הן את היוצרת, הן את הקורא ביצירתה. למזלה, היא לא מתמכרת לתיאור דל של היומיום במרבית שירי הקובץ. ה"כביכול-אקזיסטנציאליזם" הוא תופעה שעשתה שמות בשירה העברית, הישראלית, אחרי דורם של זך ועמיחי. כך, כבר חלק משירי זך עשו את השפה, ה-"דלה אבל אותנטית" במירכאות כפולות, לערך. אבל, כמובן, דלות אותנטית זו אינה ערך כשלעצמה.

אפשר שהכותרת, "אישה בלי רישיון", מרמזת, אירונית, על הצורך להיות אישה אותנטית. אבל במרבית השירים לא האותנטיות היא העיקר, אלא היכולת להמריא ממנה, פיגורטיבית. אישה בלי רישיון לא במובן של אותנטיות, אלא במובן של מעוף.

 

מקורות בשירים

מישור הזמן והשנים החולפות, מישור הזמן כגיל, על שתי המשמעויות של המלה "גיל" – משמעות של זמן ומשמעות של ניגוד לעצב – מסתכם היטב בכותרת השיר האחרון שבחטיבה החמישית. זה השיר הנועל את הקובץ. כותרת שיר זה היא "Memento Mori" – "זכור שתמות". מכותרת זו נרמזים כמה דברים: נרמזים דברים על המוות שהיו בבסיס הפילוסופיה הסטואית; נרמזת גישת סוקרטס לחלוף; נרמז הטקס הרומאי, שבו המפקד השב מנצח מהקרב, עורך צעדת ניצחון, שבה משולב גם עבד, שתפקידו לחזור ולומר, לחזור ולהזכיר למפקד, להזכיר למשתתפים כולם, כי "Memento Mori", כי דווקא בזמן הניצחון יש לזכור את המוות הצפוי לכל אדם, גם למנצח וגם למפסיד.

בעת העתיקה המונח "זכור את המוות" מתייחס לא רק לחיי אדם, אלא גם לאמנות; מתייחס, הן לעצם יצירת האמנות, הן לזה הנהנה מיצירת האמנות. לצידו של מושג זה, "Memento Mori", היה מושג מוכר אחר, שנכתב בשיר רומאי בשנת 23 לפנה"ס, והיה גם מושג הפוך וגם מושג משלים. זהו המושג "Carpe diem", משמע, "קטוף את היום", חייה את הרגע במלואו, דווקא משום שהוא כל כך חולף. וכאן, מהדהדים, הדהוד אירוני, דברי ישעיהו הנביא, "אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת." (ישעיהו, כ"ב, 13).

שיר סיום זה, המחולק לחמישה חלקים מופרדים בכוכביות, הוא, אכן, עוד דוגמה לידע התרבותי הרחב של סיגל אשל, הבא לידי ביטוי בקונוטציות התרבותיות ברבים משיריה כאן. היא מכירה מקורות קלאסיים של תרבות המערב, ונעזרת בהם שוב ושוב בשירים שונים בקובץ.

בחלק השלישי, החלק האמצעי מחמשת חלקיו של שיר הסיום, משתקפים אותם דברים של הרקליטוס, פילוסוף יווני קדם-סוקראטי, המובאים כמוטו לדבריי כאן – "אינך יכול להיכנס אל אותו הנהר פעמיים". כאן, בחלק השלישי של השיר היא כותבת, "נִצְרוּ אֶת הַיּוֹם, / טִבְלוּ לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּאוֹתוֹ נָהָר –" (עמ' 110). להרגשתה – יש לחיות בכל תוקף את "החיים עצמם"; גם אם אלה יהיו רגעים חולפים, והחווה יודע כי הוא זמני וחולף, והחלוף הוא הבסיס.

כך היא כותבת, בחלקו החמישי של השיר: "חָלַמְתִּי עַל הָאֲפָרִים הַיְּרֻקִּים / לְהָפִיג מִמֶּנִּי פַּחַד הַמָּוֶת. / חָלַמְתִּי עַל הָאֲפָרִים הַיְּרֻקִּים / וּלְשַׁד הַפַּחַד שִׂגְשֵׂג וְשָׁפַע וְהוֹרִיק. / נִפְרַשְׂתִּי עַל פְּנֵי אֶרֶץ אֲחֻזַּת קְנוֹקָנוֹת יְרֻקּוֹת, / נָעֲמוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרִי / וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי." (שם, עמ' 110). כך מסתיים השיר, כך מסתיים הקובץ כולו, והקורא אומר לעצמו כי השיר הוא גם ביטוי לחולף, אבל גם בא להילחם בחלוף, להיות רגעים מתוקים של שכחת החלוף. אלה רגעי חוויה, שיש בה גם שכחת סדר החיים לטובת עוצמת החוויה. אחת ממטרות השיר הלירי היא להעביר את הקורא למצב זה. המשוררת חוצה את הנהר פעמיים, גם כדי לאפשר לקורא להיכנס לנהר.

 

סיכום – החוויה מוכרת, השפה חדשה

כותרת מאמר ביקורת זה מהדהדת את דברי הרקליטוס, אבל יש בה שינוי אחד שהוא מהותי. כאמור, הפילוסוף הרקליטוס והפילוסוף קראטילוס, מורו של אפלטון, מדברים על טבילה באותו הנהר פעמיים, ובכותרת המאמר כאן מדובר לא על טבילה באותו נהר פעמיים, אלא על חציית אותו הנהר פעמיים. חצייה, בניגוד לטבילה, היא תהליך שלם, תהליך מובנה, בעל התחלה ובעל מטרה וסיום. המשוררת כאן רוצה לעשות את השיר שלם, רוצה שהשיר יהיה חציית הנהר ולא טבילה חולפת בו. כאילו היא אומרת כי אם החיים אינם שלמים, יהיה השיר כזה. לשלם הזה סיגל אשל אינה מגיעה. שיריה חלקיים במבנם, כפי שכבר נכתב כאן שוב ושוב. שיריה אינם, אולי חצייה, אבל הם בהחלט כניסה מרשימה אל חיים, הם בהחלט טבילה מרשימה בהם. וזה אינו הישג שיש לזלזל בו.

ולסיום יודגש שוב כי המקוריות הפיגורטיבית של הכותבת, כשרונה כמשוררת, עושים את שיריה משכנעים ומושכים גם כשיש בהם חזרות. החוויה האנושית, שהיא מעלה שוב ושוב, ידועה ומוכרת לקורא. הכותבת אינה מתנערת מכך, אינה מתייפייפת, אינה מעמידה פנים. גם באזכורים התרבותיים, שהיא חוזרת ומשבצת בכתיבתה, היא מעלה ידע תרבותי שלה, שיהיה גלוי לקורא בשיריה, כמעט מוצהר בהם.

היצירה שהיא יוצרת היא במוצהר חלק מתרבות מערבית מוכרת, מקובלת, ידועה ליוצרת, הנעזרת בה ומהדהדת אותה. סביר להניח שידועה גם לקורא. דווקא משום כך שיריה ראויים. היא מביאה לקורא חוויה מוכרת בשפה משלה, בשפה חדשה. הפיגורטיביות שהיא יוצרת מגיעה אל הקורא ונוגעת בו. פיגורות נוגעות ופוגעות. זה לא מעט.