רן יגיל סופר ועורך
דברים משלי שנאמרו בהשקת הרומן "איתה" מאת יוסי קורן
יש משהו מעניין מאוד במסלול שעשה יוסי קורן בשלושת ספריו. בספרו הראשון, "המלחמה שבפנים", הוא כותב את עצמו; בספרו השני, "נקודות של אור", הוא כותב על בן דמותו; ואילו בספרו השלישי, "איתה", הוא עושה צעד ספרותי נועז יותר: הוא מרחיק את עדותו מעצמו ונצמד לתודעתה של אישה צעירה, איטה, הבאה מן העולם החרדי ונקלעת אל העולם החילוני. בעיניי, זהו הספר הספרותי והנועז ביותר של קורן עד כה, כי הוא מצליח להיות איתה, עם איטה שלו.
המעבר הזה אינו רק שינוי של תמה, כלומר נושא ביצירה; או של פרוטגוניסט, דהיינו גיבור ביצירה ספרותית. הוא כרוך בניסיון להיכנס לעולם תודעתי שאינו העולם המובן מאליו של הכותב, להתבונן במציאות מבעד לעיניה של אישה, לעקוב אחר בחירותיה, אחר פחדיה, אחר סקרנותה ואחר האופן שבו היא לומדת בהדרגה לקרוא את עצמה ואת העולם. קורן אינו מספר את סיפורה של איטה מפיה, כפי שעושה עמוס עוז ב"מיכאל שלי" באופן סופֶּר-אינטימי בחזקת "חנה גונן היא אני", אם לעשות פרפראזה על אמירתו הנודעת של גוסטאב פלובר על "מאדאם בוברי" שלו בעת משפטו, אבל קורן בכל זאת נצמד אליה ומבקש להיות קרוב ככל האפשר לתנועות הנפש שלה. אין זה דבר של מה בכך, ובוודאי לא עניין מובן מאליו בספרות הנכתבת בידי גבר כיום.
כותרת הספר, "איתה", נושאת בעיניי משמעות כפולה. מצד אחד, יש כאן איטה, הגיבורה, על שמה ועל זהותה. מצד אחר, יש כאן גם הזמנה לקורא ולא רק לכותב: להיות איתה. ללכת בעקבותיה, לשהות במחיצתה, לנסות להבין את בחירותיה גם כשהן מפתיעות, ואפילו כשהן נראות פזיזות או סותרות. ואולי יש בשם הזה גם משהו מן המאבק על עצם הזכות להיות מישהי, להיות בעלת שם, רצון וקול. הרי איטה שואלת את אחותה מהו שם החיבה שלה, ומגלה שמעולם לא היה לה שם חיבה בבית. ברגע הקטן והכואב הזה טמון, כך נדמה לי, משהו מן הסיפור כולו: החיפוש אחר זהות בעולם שלא תמיד מאפשר לאדם להיות מי שהוא.
זהו רומן חברתי, אבל הוא אינו מסתפק בתיאור של התנגשות בין החברה החרדית לחברה החילונית. המרחב החברתי נעשה כאן גם זירה של התפתחות אישית, של גילוי הנשיות, של פגיעה ושל ריפוי, של כפייה ושל חירות. איטה משתנה מרצונה ובעל כורחה. היא נאחזת בחיים, נעה בין עולמות, טועה ותועה בדרכי החיים, בוחרת, מתנסה ומגלה כישרונות וכוחות שלא ידעה על קיומם. הקורא מלווה אותה במסע הזה, ואין מדובר רק במעבר ממקום למקום, אלא בתהליך מתמשך של התהוות, גילוי ובחינת מושג האהבה, הזוגיות ובעצם החברה הישראלית כולה על שלל גווניה.
נראה שהחיים בין עולמות מטרידים את יוסי קורן, ובספר הזה הם נעשים ממשות ספרותית חיה. הוא מֵעֵז להתרחק מן המוּכּר לו ולכתוב דמות נשית מסקרנת ומרתקת, בלי לצמצם אותה למשל בלבד או לטענה חברתית. דווקא משום כך הניסוי הפואטי הזה מצליח לרגש.
אני מבקש לסיים במילותיו של הנביא חבקוק: "וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר: כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ". בעיניי, זהו אחד ממבחניה של פרוזה טובה: לא רק שתהיה בה מחשבה, לא רק שתיגע בנושאים חשובים, אלא שתהיה בה תנועה, דחיפות, חיים, דחיסות ושלא נרצה להניח אותה מידינו. איתה הוא ספר כזה. אני שמח מאוד שהספר הזה רואה אור בהוצאת עמדה, ושמח על הזכות ללוות את יוסי קורן בדרכו הספרותית – דרך שבספר הזה מקבלת תפנית אמיצה ומרגשת.
רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל
קטע מתוך הרומן "איתה" של יוסי קורן:
***
בלי להביט לאחור הגיעה בריצה מבוהלת לרחוב הראשי המואר. עצרה לרגע ליד עמוד תאורה להשיב את נפשה, בדיוק כשיצאו לרחוב, כמו ממחילות נסתרות, שורות של אנשים, צועדים בסך במעילי גשם ומטריות, חלקם נושאים דגלי כחול לבן, חלקם שלטים שונים ומשונים שאת פשר הכתוב עליהם לא ידעה.
עמדה על המדרכה והביטה בצועדים שלרגע הם פורצים בקול גדול בקריאה נלהבת, 'דה-מו-קר-טיה'. לרגע שרים שיר, שהמילים שבלטו בו היו 'נפלתם על הדור הלא נכון'. לא ידעה על מה הם מוחים או מה פשר המילים האלה, רק ידעה שאין הצעדה הזו דומה להפגנות שהכירה בכיכר השבת. כאן צעדו כתף אל כתף נשים וגברים, משפחות ובודדים, מבוגרים וצעירים, מניפים ידיים ושורקים במשרוקיות ומכים בתופים ובמיני סירים ותמהה אם הם כל כך זועמים, אז איך הם גם מחייכים ושרים בו בזמן, במצעד הכעוס־שמח הזה?
נחפזה מהרחוב אל מתחת לקומת העמודים בבניין דירות. עמדה שם מתנשמת וגבּה אל אחד העמודים מנומרי טיח מתקלף, פניה אל חדר המדרגות.
כשחלפה התהלוכה ושאונה, עלו קולות של ערב מהדירות שמעל. על רקע להיט מתבכיין בערבית ממקלט רדיו נשמעו גם צווחות של ילדים, 'אמא הוא נוגע לי במחברת', וגערת אם טרודה, 'חיים, תעזוב אותה כבר'. צלילי חיים של כאן, חיים אחרים.
עצמה את העיניים וחיכתה שנקישת טיפות הגשם על שביל הכניסה תיפסק. אבל זה המשיך לרדת מהשמיִם בפסי מים דקים. הביטה אל חדר המדרגות שבכניסה לבית. לצד הגרם שהוביל מעלה למפלס הדירות הייתה גומחה שנוצרה מתחתית גרם המדרגות לקומה שמעל. בתוך הגומחה נקשרו זוג אופניים ועגלת תינוק גדולה, יוצרים יחד חלל קטן להסתתר בו. הביטה שוב אל הרחוב הרטוב, אל הגשם הניתך, ואל חלל המדרגות, ומיהרה אל המחסה.
בתוך העגלה גילתה שמיכת ילדים קטנה. הסיטה את העגלה, כך שתסתיר אותה מעט מהרחוב, מהרוח ומהעוברים והשבים. התכנסה אל עומק הפינה, כובע הצמר על ראשה, שמיכת הילד משמשת לה כרית. שם תלון הלילה. מחר היא כבר תמצא משהו. יהיה בסדר. בעזרת השם.
***
אלומת אור פנס פילחה את חשכת חדר המדרגות. הצללית מאחורי הפנס הזיזה את העגלה וכרעה ברך מול איטה. זו הרימה את ידיה מפני האור המסנוור.
איטה… אמרה הצללית שלפני הפנס, איטה…
מי זה? לחשה.
זאת אמא. אמא שלך.
אמא…?
איטה… אוי ווֶאי כמה קר כאן. הנה הבאתי לך מעיל. בואי, בואי, איטה, הולכים מפה תכף ומיד.
אבל איך… איך מצאת אותי?
חיפשתי ומצאתי.
אוי אמא שלי. השיבה לה. ידעתי שתבואי לחפש אותי. קחי אותי הביתה, אמא, לחשה אל הפנס, טוב אמא?
בואי איטה, בואי נחזור הביתה… את תהיי חולה מאוד במקום הזה. קומי.
מתוך הפינה הלחה שלחה יד אל קולה של אמה.
אמא, את שם?
נו כבר, תני לי יד איטה. יהיה בסדר. אל תפחדי.
אבל אמא… אני לא יכולה לחזור לשם. מנדי…
די איטה, את כבר לא ילדה. בואי תצאי מהחור הרטוב הזה.
הזדקפה מתוך החלל הקטן, מנסה להתקרב ולהושיט שוב את ידה לעבר הקול של אִמָּהּ, כדי לגלות שאין שם איש, רק אור דהוי מפנס רחוב קרוב שסנוור אותה לרגע, ושהיא שם לבד בחדר מדרגות אפל, רחוקה מבֵּיתה ומאִמהּ בירושלים.
גב העטיפה של הרומן "איתה":
איטה היא נערה חרדית שנאלצת להימלט על נפשה לתל אביב מפני אלימות קשה בביתה במאה שערים. שם בעולם חדש וזר, היא מגלה את רכיבי הזהות האמיתיים שלה – את רובדי האמונה שלה, את צפונות הנשיות שלה ואת כישרונותיה החבויים. "איתה" הוא סיפור המסע המרתק של צעירה סקרנית וספקנית, מהעולם החרדי למרחב החילוני, אבל גם מסע מפותל אל תוך עצמה. היא בוחרת, בקצב מסחרר, בחירות בעולם שהיא כמעט איננה מכירה את מושגיו וערכיו, כשאמונותיה ומנהגיה של החברה החרדית משמשים בה בערבוביה כאוטית עם החוויה הישראלית החילונית שאליה היא באה. זהו מסע מלא תהפוכות שבו הקורא הולך איתה מן הכפייה אל החופש, מן הפגיעה אל הריפוי, מכניעה לאלימות לאהבה ולתיקון.
"אז כנראה אין אלוהים של מאה שערים, אבל יש בכל זאת אלוהות שהיא בכלל אישה שנמצאת עמוק בתוכנו כמו איבר חי ואומרת לנו בלי מילים ובלי תפילות מה נכון ומה לא, מי טוב ומי רע. היא גם שומרת עלינו בעולם המרושע הזה ונותנת לנו בסוף היום קצת תקווה".
זהו ספרו השלישי של יוסי קורן. שני ספריו הראשונים "המלחמה שבפנים" ו"נקודות של אור" זכו לביקורות נלהבות בעיתון "הארץ":
"הרבה זמן לא בכיתי כך אחרי קריאת ספר… האמת, זה לא רק ספר שחיכיתי הרבה שנים לקרוא, אלא ספר שהייתי רוצה לכתוב". גיא הורוביץ
איתה, יוסי קורן, עורכת הספר: פולי ברינר, עריכת לשון והגהה: רן יגיל, שותפות בעריכת תוכן: תהילה רודל, עיצוב העטיפה: רז מעצבים: יהודה רזניקוב, שירה פרוליך וגיא אשל, עמדה, 202 עמודים, 82 שקלים
את הספר אפשר להשיג בשלב זה באתר הסופר או בהוצאת עמדה:
https://nextbooks.co.il/%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%94/
עטיפת הספר בהוצאת עמדה