יותם ראובני (2021-1949) היה סופר בסוגת זרם התודעה, ומחשובי הסופרים שהחלו לפעול בישראל בשנות השבעים של המאה העשרים. בנוסף היה גם משורר משובח ומתרגם פורה. ספרו הראשון ופורץ הדרך, בעד ההזיה (1978), שהיה הראשון לעסוק בחוויה ההומוסקסואלית בספרות הישראלית, זכה להכרה עוד עם פרסומו וגם בהוצאות מחודשות.

אבל מרבית יצירתו, ובעיקר שיאיה – סדרת ספרי יומן לילה ורומן הנהר פשר המעשים על שבעת חלקיו – פורסמו בהוצאתו הקטנה של ראובני, "נמרוד", וכמעט לא זכו להתייחסות הביקורת ולקוראים.

בספר אמן הווידוי הגדול חברו הסופר רן יגיל והמשורר יובל גלעד כדי להעמיק ביצירת ראובני תוך בחינת ההשפעות על יצירתו (פנחס שדה, מרסל פרוסט), המקומות שעיצבו את כתיבתו (יאשי שברומניה ואחר כך אשדוד), והמוטיבים והאמצעים הספרותיים שאפשרו לו להפוך את חייו שלו לאוצר ספרותי.

במקביל הצליח הסופר לגעת בזרמי עומק בהוויה הישראלית המיליטריסטית, מתוך מחאה של מי ששייך ומתבונן מבחוץ בו זמנית. כתיבתו הלירית מחד והאפית מאידך יצרה פנורמה מסחררת של החיים בישראל, תוך מתן קול למהגרים ולדחויים חברתית בספרות שהחלה להקשיב גם לנידחים ולבודדים.

עיצוב עטיפת הספר נעשה כמחווה להוצאתו הפרטית של ראובני, שקיומה אִפשר לו עצמאות מוחלטת בהדפסת כתביו הלא קלים לקריאה, ובפרסום שלל תרגומים, ובהם פסגות של הגות מיסטית ואנתרופולוגית.

 

הספר הופק בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות ועל כך שלמי תודה

 

הנה קטע מתוך החלק של רן יגיל בספר, רשימה שפורסמה עם מותו של יותם ראובני בעיתון "הארץ" ב"תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר

 

עם מוֹת

 

יותם ראובני (2021-1949) שנפטר השבוע הוא מהסופרים החשובים ביותר שידעה הספרות העברית. יתר על כן, מתקיים בו האיזון הנדיר שבין פרוזה לשירה, ובדומה לסופרים בעלי יסוד אפֵל של כתיבה וחידתיוּת, כדוד פוגל, הוא גם משורר טוב מאוד.

 

ראובני התפרסם בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת בספר הביכורים שלו "בעד ההזיה" שיצא בהוצאת "עכשיו" בעריכת פרופ' גבריאל מוקד ובלוויית פתח דבר של הסופר האהוב עליו שהשפיע עליו כל כך, פנחס שדה, שגם בו התקיים האיזון הנדיר שבין משורר לסופר. אך בעוד שנקודת המוצא של הפרוזה והשירה של שדה היא אמונית ואפילו רליגיוזית מאוד, נקודת המוצא של ראובני היא קיומית חילונית עם גלישה חלומית אל עבר פנטסמגוריוּת, דהיינו חזיונות, כי החוויה הדתית בכל זאת ריתקה אותו. בדומה לשדה, ראובני הוא סופר של ג'סטות רומנטיות גדולות דיוָאיוֹת, עד הסוף. אך יש גם הבדל נוסף מהותי, זאת אותה תשוקת אהבה טוטאלית העומדת בקשר הדוק עם המוות, אבל משני עברֵי המגדר. שדה כתב רבות על ואֶל נשים, ראובני על ואֶל גברים.

 

הוא אכן נודע בסיפורים הומוסקסואליים אפלים דאז כמו "בעד ההזיה", "השערות על מותו של פייר פאולו פזוליני", "הרחיפה הלבנה ההיא", טרום תקופת האיידס הנוראה ותוך כדי אותה תקופה, ומובן שעשה זאת הרבה לפני ההתברגנות הוורודה של החוויה ההומוסקסואלית ומצעדי הגאווה הססגוניים, כלומר לפני שהדיון בנושא הפך לבון טון, בזמנים שבהם הומוסקסואלים באמת נתפסו כמקוללים וכמנודים. אבל טעות תהיה לשפוט את הפרוזה שלו רק בפרמטרים הצרים הללו של פריצת דרך נקודתית הנכונה לשעתה מבחינה מגדרית.

 

ההומוסקסואליות בפרוזה של ראובני היא חלק ממערך גדול יותר של שיקוף חיים באמצעות ספרות וידוי וזרם תודעה של משפחה, בדומה לסופר הנערץ עליו מרסל פרוסט. יש לו סיפורים פמיניניים רגישים ביותר על גיבורות, הוא ידע לכתוב דמויות של נשים כמו דודתו נינה בסיפור הבלתי נשכח "בעקבות האהבה בעקבות החיים", אמו שמתה עליו בילדותו בסיפור "שיר ערש", וכמובן דמותה של נילי הצעירה, מעין אַלְטֶר-אגו שלו, הבאה מאשדוד אל העיר הגדולה כדי לרקוד את ריקוד החיים בנובלה המעט מאוחרת יותר "מחול הונגרי", אשר קראה לכל המאהבים שלה תֶּדֶאוּשׁ עד שבא תֶּדֶאוּשׁ האמיתי וניפץ לה את החלום. אך לא רק נשים, גם תודעת גברים שנוצחו על ידי החיים ידע ראובני לכתוב לפניי ולִפנים כמו אביו הבודד בסיפור הארוך "השתוממות" המביט מן הצד בחיים כשומר בנק; או הגבר בסיפור "פסולת" שעובד בזבל ודרכו מבין אט-אט את מצבו הקיומי שהוא מצבנו, או מתכנן הגנים במשרד האדריכלים הנתפס ליָפֶה בסיפור הרגיש "חשרה", שרק מתוך הבטה בהצטברות העננים מבין לבסוף את היותו הומוסקסואל ואת העובדה שיוכל לעשות עם מישהו אהוב באמת רק כברת דרך.

 

אבל ראובני רצה בכתיבתו הווידויית יותר מאשר סיפור קצר ונובלה בלבד. הייתה לו תשוקה לכתוב יצירה פורצת דרך וארוכה. הוא ניסה כתיבה אוטומטית בדמות רצף ספרים הקרוי בשם היפה כל כך "יומן לילה", טרילוגיה של הגיגים והזיות בלא עלילה סדורה, מה שבא בא. גם ביומני הלילה היו קטעי ארגמן נפלאים, אבל היו גם הרבה תפלויות, כמו בחיים. תמיד התבדחנו, חבריו למילייה הספרות, כי יותם נתפס כותב את "יומן לילה" ביום. לבסוף פנה לכתוב "רומן נהר" במסורת הספרות הצרפתית הגדולה של מרסל פרוסט, ז'ורז' דיאמל וז'ול רומן, רומן שיזרים את החיים באמצעות המילים מהפרט אל הכלל וחוזר חלילה, ויערסל את הקורא. זה היה המיזם הספרותי הניסיוני והמרתק ביותר שלו בפרוזה הקרוי בשם היפה "פשר המעשים". ככלל, ראובני ידע לבחור שמות ליצירותיו. זוהי יצירה ייחודית ביותר בספרות העברית האוחזת יותר מ-3,500 עמודים, והיא בת שבעה כרכים.

 

הספר מתאר את חתונתם של דיתה ומייקי, היא חשפנית במועדון שבתחנה המרכזית בתל אביב, הוא נרקומן. כל הדמויות מתקשרות לביוגרפיה של המספר – שעלה מרומניה וגדל באשדוד – מתנקזות אל תוך החתונה הזאת, הן והחלומות שלהן. ראובני יודע לתאר אותן לעילא ולעילא, ובעיקר הוא יודע להעביר כמסַפּר טבעי את עיסת החומר הזאת שנקראת חיים, שאין בה סדר ואנו מחפשים בה כל הזמן את פשר המעשים. דמות נשית אחת, מרכזית מאוד, היא "ז'ני קפטיין גיבורים", זונה של חיילים, קצינים גבוהים, שעכשיו מקבלת פרס ישראל על מפעל חיים. חלק גדול מן הכרך הראשון, "הרואיקה", הוא ראיונות ארוכים שערכה עיתונאית עם ז'ני, שאותם מסרה ז'ני למסַפּר והוא מביא אותם כלשונם. ז'ני היא שוב מעין אַלְטֶר-אגו של המספר עצמו, שהוא חריג חברתי מובהק, הומוסקסואל, המקיים דיאלוג תמידי עם המִמסד, שונא אותו, אך קשור אליו בעבותות.

 

אין ספק כי ראובני ביקש לצאת מן המציאות הישראלית הלוחצת אל מחזות הדמיון וההזיה כי קשה היה להיות באשדוד דאז, שנות השישים של המאה הקודמת, נער הומוסקסואל יתום מאֵם, עולה מרומניה. בסוף סיפור הדגל שלו "בעד ההזיה" הוא כותב: "ושם, במקום ההוא, מקום פרא מקום מרוחק, הרחק מכול, מעבר לגבולות הבצורים של השמיכה, אשר גם מטוסי הקרב החדישים ביותר לא יוכלו להבקיעו, שם אני מתפלש בחֶטְאִי ושוקע בפִשעי". אתם מבינים? הוא לא ייתן לישראליוּת הגסה והלוחצת לחדור למקום האינטימי שלו, שבו רק לו מותר להזות ולהיות סופר ומשורר.

 

פעם במעין מאמריאיון שערכתי איתו שאלתי אותו איך הוא נותר סופר כל כך אזוטרי עם שפע כזה של כישרון תחת מטריית המו"לות של הספרות העברית, והוא ענה לי כך: "בתקופה שבה הייתי במרכז הסצנה, קיבלתי הצעה שאני לא יכול לומר עליה שלא הייתה מפתה. מו"ל מסוים הציע לי משכורת חודשית ('אלף דולר ואחוזים', מה שהיה אז, ועדיין, לא רע בכלל), משכורת 'פתוחה', כפי שהוא אמר. לא אצטרך, כמובן, לכתוב מה שהוא יגיד לי, הרי זה לא יעלה על הדעת. לכל היותר הוא 'ירשה לעצמו', לפעמים, 'להציע' לי מה כדאי לכתוב. ואני הבנתי שאני חייב לברוח, לברוח רחוק, אל האלמוניוּת, אל הדממה, אל החדר הקטן שלי ליד הים. כי אם לא, אולי יהיו לי אלף דולר לחודש, אבל חוץ מזה לא יהיה לי עוד שום דבר".

 

זה הזמן לחזור ולהוציא את ספריו לאור ואף ליצור מהדורה סדורה ואיכותית של כל כתבֵי, ללמד את יצירותיו בבתי הספר ולכתוב עליו ספרים ועבודות אקדמיות. אין ראוי יותר מראובני לזה כסופר טוטאלי.

 

 

הנה קטע מתוך חלקו של יובל גלעד בספר, הפתיחה למסת העומק שלו על יותם ראובני שפורסמה בכתב העת "עמדה" בשעתה

 

קתדרלה אבודה במזרח התיכון – על הפרוזה של יותם ראובני

 

במסה זו אבחן את הפרוזה של יותם ראובני, סופר ומשורר ייחודי, המפלס את דרכו העצמאית בשדה הספרות העברית כבר יותר משלושה עשורים, מאז צאת ספרו הראשון "בעד ההזיה" ("עכשיו" 1978).

 

הפרוזה של ראובני הִנָּהּ חריגה למדי בנוף הספרות העברית של העשורים האחרונים. ראובני בחר בנוסח וידויי, אישי־יומני ומטאפיזי, שבו הביוגרפי הופך לסיפור, נרטיב שבו המחבר והתבוננויותיו בעולם במרכז. האני החווייתי והמתבונן משמש קרש קפיצה למחשבות קיומיות, ופרטי הפרטים של תיאורי ריאליה משמשים בסיס להפלגה לתהיות על פשר המעשים האנושיים. זוהי כתיבה שהתפתחה מנוסח ריאליסטי לכתיבת זרם תודעה. זרם התודעה מבית מדרשם של מרסל פרוסט, וירג'יניה ווּלף וג'יימס ג'ויס לא זכה לייצוג נכבד בספרות הישראלית (בעוד בספרות של לפני קום המדינה ישנו גנסין). הפרוזה של ראובני יונקת מעט מאוד ממסורת הספרות העברית, והרבה מאוד מהגות, פילוסופיה, אנתרופולוגיה ומיסטיקה, מבלי לפגוע בזרימה הסיפורית.

 

מקבילה כמעט יחידה בפרוזה העברית של אחרי קום המדינה אפשר למצוא בפרוזה ובשירה של פנחס שדה (שגם כתב גב עטיפה ל"בעד ההזיה" של ראובני). פרוזה מיסטית עם סממנים אקזיסטנציאליסטיים. לדמיון ולשוני בין הפרוזה של שדה לזו של ראובני נגיע בהמשך.

 

ראובני החל את דרכו בפרוזה וידויית על גבול הממואר, אבל במהלך השנים פרסם גם פרוזה ריאליסטית, סיפורים היוצרים בדיוֹן מימטי, גם אם לא שגרתי ("ימי דגון", "כיכר הקוקיה" 1992-1990). אבל ב"יומן לילה" על שלושת חלקיו (פורסם ב־1989-1987) וביתר שאת ב"פשר המעשים" (פורסם בחלקו ב-ֿ2006-2005), כתיבתו הפכה להיות חופשית יותר, ושייכת לסוגת "זרם התודעה".

 

"יומן לילה", כשמו כן הוא – יומן מבוסס ביוגרפית על חיי המחבר, בהרחקות שונות אולי, הרהורים מטאפיזיים קיומיים על בדידות ואהבה, זרוּת וקִרבה, עשייה ואי–עשייה. המספר, הומוסקסואל בודד העובד למחייתו בעיתונות, עורך חשבון נפש נוקב עם עצמו ועם עולמו. דמות בדיונית, איילה, מלווה אותו בהרהוריו, ומשמשת נמען ביקורתי למונולוג המשלב אירועים עכשוויים המתרחשים בישראל של התקופה.

 

"פשר המעשים" ממשיך את רוח "יומן לילה", אבל הולך אפילו רחוק יותר. זהו רומן של אלפי עמודים המחולק לשבעה חלקים: הרואיקה, היפנוטיקה, אקוסטיקה, מיסטיקה, ארוטיקה, נרקוטיקה ואופטיקה. פרויקט חלוצי בהיקפו בעולם הספרות הישראלית, אפוס הולך בגדולות המנסה לגעת בזרמי עומק בחברה הישראלית, תוך שימוש בלשון פיוטית והפלגות פנטסטיות. העלילה פשוטה: זהו תיעוד של יום אחד, 4 בינואר 2006, ועד למחרת (בדומה ל"יוליסס" של ג'ויס, שגם הוא מתאר יום אחד). המספר, בן דמותו של ראובני, הנו הומוסקסואל המספר את הדברים ב־2025, אחרי שפרש לעיר הומוסקסואלית אוטופית הקרויה סדום. הוא נזכר ביום החתונה של שני מכרים באשדוד, עיר ילדותו. בחתונה הוא נפגש עם חברים שאִתם לא התראה שנים – שלל דמויות ביזאריות למדי – והמפגשים מעוררים בו זיכרונות ותהיות.

 

כותרת הרומן –"פשר המעשים" – מתארת את מה שמנסה המחבר לעשות: הוא טוען שכולנו "מכורים למעשים", שאין ביכולתנו לעצור ולחשוב מה לכל הרוחות אנחנו עושים, ותפקידו כסופר הִנו לערוך את חשבון הנפש הזה, שבו, לדעתו, לכל מעשה יש איזו קורלציה מטאפיזית שניתן לתהות עליה. והמעשים נתפסים כמעין ישויות השולטות בנו, העושות בנו, כשכוח הבחירה שלנו קטן או בלתי־קיים בכלל. ועם זאת, עצם ניסיונו של המספר להתחקות אחר פשר המעשים הוא ניסיון להבין את המנגנון האוטומטי כדי להגיע לחירות מסוימת, ולוּ גם קטנה.

 

ראובני הנו סופר רדיקלי, במקום ובזמן הדוחה בשאט־נפש כל רדיקליות. הוא מגדיר עצמו קודם כול כהומוסקסואל, וגם כיהודי רומני, מהגר בישראל הכוחנית. זרותו כפולה ומכופלת: גם ההומוסקסואליוּת, אותה הוא תופס כעמדה קיומית של זרוּת, גם עמדת המהגר האירופי לארץ מזרח–תיכונית, וגם הסופר–משורר הדחוי, שאינו זוכה לסך קוראים ולהכרה ראויים.

 

עמדת בדידות קיומית זו קרובה ברוחה לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הרואה בכל אדם, מעצם טבעו, יצור ה"מושלך" (מינוח של היידגר) אל העולם, בלי שיֵדע מה משמעות קיומו, בהיותו אנוס להתמודד עם חידת מותו הקרֵב. זהו קיום טראגי מטבעו, שההצדקה העיקרית שלו היא בחתירה לחיים אותנטיים, שאינם נרתעים מתודעת מוות, חיים של חיפוש אמת ובחירות אינדיווידואלית. מימי ה"הגיגים" של בְּלֶז פסקל, דרך האקזיסטנציאליזם הדתי של קירקגור, ועד קאמי וסארטר במאה העשרים, פילוסופיה קיומית זו עודדה אינדיווידואליזם, בין אם חילוני ובין אם דתי. והמסַפּר של ראובני, בעמדת הבדידות הכפויה עליו והמאומצת על־ידיו בו זמנית, משקף נאמנה את רוח הפילוסופיה הזאת.

 

אבל המספר של ראובני אינו מוגבל לפילוסופיה; המיסטיקה (היהודית, הנוצרית והמזרחית גם יחד) והאנתרופולוגיה משמשות אף הן מצע לכתיבה, ואזכורים מאוצרות הידע האנושי פרושׂים לכל אורך האפוס.

 

ספרו הראשון של ראובני יצא בהוצאת "עכשיו" של גבריאל מוקד, שכתב–העת שלו בעל אותו השם שימש לראובני בית במשך שנים רבות. ספרים בודדים שלו יצאו בהוצאות גדולות, כמו "עם עובד" ו"ספרית מעריב", אבל "פשר המעשים" וספרים נוספים פרי עטו יצאו כבר בהוצאה שהקים בעצמו – "נמרוד". זוהי הוצאה של איש אחד, שנועדה לאפשר לראובני להוציא לאור את ספריו הקשים לעיכול, כמו גם לאפשר לו להוציא לאור ספרים שתרגם. ראובני השולט בשפות רבות, הוציא לאור בהוצאתו ספרים המשקפים את טעמו הספרותי–עיוני. מונוגרפיות על פנחס שדה ואברהם ב. יהושע, כתבי הוגים נוצריים כיוחנן הקדוש של הצלב ותרזה הקדושה מליזייֶה, ספרי אנתרופולוגיה של מירצ'ה אליאדה וקלוד לוי–שטראוס, וכתבי סופרים והוגים רומנים כזכריה סטנקו ואמיל סיוראן.

 

קורפוס זה, כמו גם הפרוזה של ראובני, משקפים עמדת בדידות אליטיסטית הנובעת מהעדר ברֵרה ובחירה גם יחד. זוהי עמדתו של חריג המאמֵץ את חריגותו באהבה, לצורך תיעוד של מצב קיומי. המצב הקיומי הוא של בדידות מטאפיזית, שמעשים שונים (כתיבה, חיפוש אהבה הומוסקסואלית, עבודה, טיולים בעולם) אינם מצליחים להרגיע אותה. התיעוד הפרטני של חיים פרטיים הופך כמעט בכל עמוד בפרוזה של ראובני למשל קיומי, להגוּת מהולה בריאליה.

 

זהו סופר בעל יכולת גבוהה לספר סיפור קוהרנטי וזורם, בעל יכולת להחיות פרטי פרטים של ריאליה, בעל יכולת לבנות נרטיב קולח שבו המשפטים זורמים זה לזה בפרוזה מימטית. אבל זהו גם סופר שבחר לא להיות פופולרי, לא לחבר "רומנים פיקרסקיים" כפי שהוא עצמו מתאר בספריו, בחר בעמידה אופוזיציונית לספרות הריאליסטית המצליחה בספרות העברית: עמוס עוז, דויד גרוסמן וא.ב. יהושע.

 

עמידת המוצא האופוזיציונית משמשת לבניית דמות מספֵּר מורכבת: מצד אחד ההתעקשות על החריגוּת בעולם קונפורמיסטי–בורגני–כוחני–בהמי כמעט, ומצד שני אהבה גדולה לבני אדם בכלל, ולגברים בפרט. האהבה מתבטאת בעיקר במפגשים מיניים קצרי מועד עם גברים, אהבות מהירות וקצרות. כמו כן היא באה לידי ביטוי בשעות הכתיבה, שבהן הסופר המתבודד, בחדרו הנידח, נזכר באנשים שפגש, וממרחק הזמן מתמלא אהבה, געגוע וכמיהה למושאיו, רגשות שהתקשו להגיע לידי מיצוי במפגש המציאותי. זוהי גם אהבה כללית למין האנושי בשל מצבו הקיומי הקודר בעולם חסר פשר, עולם של מקריות ומוות בלתי–נמנע, עולם שבו מעשים ממלאים את הרִיק, ופטפוט ממלא את החלל שיוצרת החרדה הקיומית. זוהי עמידת מוצא של מרחק התבוננותי מפוכח, ביקורתי וחומל, בז ושייך גם יחד.

 

המספר של ראובני הנו אדם בודד עד אימה, ובנוסף הוא מתמודד עם חרדת מוות. לא חרדת מוות פיזי, הכיליון הריאלי עצמו, אלא חרדת שכחה. ולא רק שכחה של מחבר הספרים עצמו, הרצון הידוע של סופרים להישארות הנפש וההנצחה העצמית בספרים, אלא השכּחה של הקיום האנושי בכללותו. מה פשר מעשינו? מה הטעם בהם אם נישכח? וחרדת השכחה הזאת, אותו הדחף שגרם לאנשי המערות לתאר את עלילותיהם בציורי קיר, הוא הדחף המניע את ראובני הסופר ואת מסַפּרו לכתוב אלפי עמודי זיכרון ודמיון, ריאליה ומשמעותה, לפני שהקיום ייקטע.

 

 

אמן הווידוי הגדול – על יותם ראובני, רן יגיל ויובל גלעד, עריכת לשון: יצחק רפפורט, עימוד ועיצוב עטיפה, יגאל ארקין, שלמי תודה למשורר ולעורך הדין יוסי עבּאדי על עצותיו הטובות באשר לספר, שלמי תודה למשורר ולסופר צדוק עלון על הסיוע הרב בהוצאת הספר. הספר הופק בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, עמדה, 150 עמודים, 72 שקלים