מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
יש אישה בשדה התעופה והיא מדברת אלי בשפה שאני לא מבינה. אני אומרת לה, תעזבי אותי בבקשה. היא פורצת בבכי, וממשיכה למלמל, ממשיכה לגלגל הברות. אני יודעת שלא תמיד היה לה בית, שעכשיו היא במקום החסר שנשים מסוגה מגיעות אליו. תני לי ללכת, אני אומרת; גברת, אני מזהירה, את לא קולטת שאנחנו בשדה תעופה? תסתכלי מסביבך: המראות, נחיתות, פרידות ואיחודים. כל המון האדם. והמטוסים, ישמרנו השֵד. היא בשלה. אני רואה טוב-טוב – יש לה עיניים ופה, כמו לאנשים רגילים. ושיער גם יש, אם כי קצת בינוני. אני משערת שאם תזיז את הרגליים – תלך; אם תצנח על פיקת הברך – תצרח בכאב; אלוהים, אני אפילו מנחשת מה צבע דמה וכמעט בטוחה שהוא זורם אל ליבה. גברת, אני חותכת את קינתה השבורה, תעזבי אותי, מותק, מעט מנוחה, רגע אחד ותרי לי, רגע אחד תתני לי לא להיות את.
נוגע וצובט. כבר מהתחלה זה נקרא לי כמו חלום ואומרים שבחלום כל הדמויות מייצגות את החולם עצמו. אז יצא שניחשתי את הסוף.
התגעגעתי.
טוב לקרוא אותך שוב
כל נכון, "תעזבי אותי" הרי הלכת מימנה מזמן, מה לך ולה? ובכל זאת "תעזבי אותי" זה כל כך מילת מפתח בחיים שלנו… נגע בי הסיפור שלך.
להתראות טובה
רונן, קלעת. באמת הקטע מבוסס על חלום שהיה לי, יותר על התחושה בו מאשר על המראות. אני שמחה שהצלחתי להעביר אותה. תודה.
ותודה רבה גם לכן, אחת (מצטערת שנעלמתי. זה קורה לי מדי פעם) וטובה (את בטח עייפה מלשמוע את זה, אבל אני כ"כ אוהבת את השירים שלך).
יפה מאוד.
התשובה לחידה [לאן טסה הדוברת בסיפור המקסים הזה] היא כמובן ונציה. אם צריך אני יכולה להוכיח את זה.
מירי, תוכיחי:)
לי, תודה.
אורי
קולך חסר לי והוא כה מזוכך תמיד. פלדת ברזל קרה.
בזמן שנעלמת נעלמתי גם אני. עסוק מעל לראש בתערוכה שתוצג ב- 15.11 בבית "אחותי". תיכנסי אלי לבלוג ותראי את ההזמנה.
אולי תבואי ונכיר פנים אל מול פנים?
מיכה
Hath not Ori eyes? Hath not Ori hands, organs
dimensions, senses, affections, passions; fed with
the same food, hurt with the same weapons, subject
to the same diseases, heal"d by the same means
warm"d and cool"d by the same winter and summer
as a woman is? If you prick us, do we not bleed?
If you tickle us, do we not laugh? If you poison us,
do we not die? And if you wrong us, shall we not revenge?
צדקתי או לא צדקתי?
הו, מירי, כמה שאת צודקת. הנה כמה דברים שגיליתי עלייך: את מכירה את היטב את השקספיר והדיקנסון שלך.
מה שמפחיד בכל הסיפור הזה הוא שלפעמים אני באמת מצטטת לעצמי מתוך מחזות של שקספיר תוך החלפת שם הדמות במחזה בשמי. עד כדי כך אני שקופה?
די, נו. לא התכוונתי ללעוג, אל תעלבי לי פתאום. הסתלבטתי קצת, זה הכל.
שייקספיר ודיקינסון – לא מכירה בכלל, הידע שלי אקלקטי ושיטחי ולרוב פופוליסטי, אבל אני יודעת לתפעל את הגוגל שלי חזק ומהר, זה כן.
לשירותך תמיד.
אבל מירי, לא פירשתי את דברייך כלעג. מאוד הופתעתי מדקות האבחנה שלך.
הייתי מתדיינת איתך על זה ארוכות עכשיו, על שיטת ה"קורא תמיד צודק" המוזרה שאימצת לך בבלוג. אפילו התגברתי על החשק לשתול כמה תגובות מופרכות, כדי לראות מה תאמרי, האם שוב תסכימי בצייתנות לכל דבר שטות שמעלה כל מגיב מזדמן. אולי זה סוג של משחק. קינקי. אבל עדיין את הכותבת היחידה שממש מעניינת אותי בבננות. ככה שאם את תעלמי, מה ישאר לי לקרוא פה.
דווקא עם זה אני לא מסכימה. במקרה שלך, אני לוקחת את התגובות ברצינות.