מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
הוא היה יפה כל כך ובמישורת הרביעית עמד, בצל הדק של קיר נפגש בקיר. עלמה במרוצה חלפה ולא הבחינה. רציתי שמותי יהיה אישה, אבל הוא לא היה.
האם תבואי איתי, שאל.
צעד קט בכיוונו. זה כל מה שנדרש. פניתי מעליו.
בחצר הלפופה לחות צנפו סוסים שחורים. הסוסים המזוינים של א. דיקינסון. שתי בהמות אביריות הופכות בערוגות של גברת גרשון. היביסקוסים, צנומים בסתיו לוהט, סגורים כמו פיות של תינוקות. סביבם האזילאות הצמאות. מדוע שתלה שם אזילאות. פתיה. והוא ניצב בינם.
האם תבואי איתי, שאל.
הנהון. ניע קל של ראש. היה עלי לנוד. פניתי מעליו.
עלמה שעטה אל הרחובות. שלוש יונים שמנות נרתעו מעל דרכה. עלמה, קראתי לה.
רצתי אחריה, אל בוגרשוב, שם הרמזור וחנות החרוזים הצבעוניים שלה. היא עברה את דלת הזכוכית. וגם אני נכנסתי.
שפתיו, עיניו, אפו, כולם הביטו לעברי מעם הכדורונים הבוהקים. תלויים על חוטים ומתוחים לאורך הקירות. נגינתם רכה כשנענעה אותם הרוח. קולו היה מתוק. טרוף. כמו שיר חלום של ברימן. לא. כמו ברימן עצמו. עומד על קצה הגשר. מוכן לנפילה.
נשים, אמרתי, היאספו אלי. עקרות הבית מירוחם ההוזות על ד"ר פיל, כפות ידיו קטנות בשביל גופו, לוטפות. הדוסיות הצעירות, הכורעות על חוף הים, לצנן את אש החלציים. זקנות אשר היתה להן עדנה, יולדות בגיל שבעים. הֶיוּ לי החומה הזו. עד יעבור.
האם תבואי איתי, שאל.
מצמוץ. רק להקיש עפעף עליון, עפעף תחתון.
פניתי מעליו.
נהדר! הקצב והשפה ועולם הדימויים העשיר!
גם את הביוגרפיה שלך (כלומר, איך שנכתבה) אהבתי…
איזה פחד – המוות מסתובב 3 דקות מהיכן שאמא שלי גרה. את חנות החרוזים הזו אני מכיר היטב-היטב.
תיאור חזק וטוב של ה"תופסת" עם המוות, בבוגרשוב. אבל זה רק מחזק את דיירי המקום.
רצוי להיות יותר נדיבה בפרטים,ועדיין לשמור על הסגנון; הקורא הרגיל מאבד את סבלנותו כשהטקסט מורכז רק מרמזים.
Because I could not stop for death"
He kindly stopped for me"
לא סובלת את השירה של דיקנסון, אני מתקשה להאמין לה, המעצורים-תוך-כדי-קריאת השיר-בלתי נסבלים בעיניי-מקרטעות לי העיניים, פה ושם שורה מוחצת, אבל הגמגום, אמא"לה. "רציתי שמותי יהיה אישה" שורה נפלאה. ממה מורכב החיץ? מזיעה מתוקה של נשים הוזות? מפירומונים המסתחררים באוויר? לה פטיט מורטה לא יביס את המוות הגדול, בשום אופן. אולי התקווה הנואלת שהמוות יתבלבל בין כולן, הנסיון לחמוק ממנו בעודו שרשה לה פם. אם כך, הקריאה המתוקה שלך אליהן היא קול הבגידה עצמה.
כיף גדול לקרוא אותך.