מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
אז זהו, שאחי אשר היה מספר את הבדיחה המאוד מאוד דוחה: שני אנשים הולכים במדבר. מתים מצמא. פתאום רואים בקבוק נזלת. הם רבים מי הבחין בו ראשון. אחר כך מחליטים להתחלק בו שווה בשווה. הראשון שותה את כל הנזלת במכה. השני מתחיל לצעוק, למה שתית הכול? והראשון אומר לו, מה אני יעשה, זה בא בגוש.
ואני התעוררתי הבוקר והביטוי המבחיל, זה בא בגוש, תקוע לי בראש. מזדמזם. ניסיתי להוציא אותו. פתחתי את הרדיו. גלגל"ץ. אף אחד מהשירים הדביקים לא שחרר אותי. התקשרתי לסלולרי של בעלי, אולי הקול שלו יגרש את הדיבוק. רק המילים המתכתיות של המענה הקולי. עליתי וירדתי במעלית הבניין עשר פעמים. במראה שבדופן המעלית ראיתי את אשר. הוא אמר, אורי, מה יש יותר, עליות או ירידות. אמרתי, אותו מספר. כל ירידה היא גם עליה. אשר אמר, יש ירידה שלא עולים ממנה.
יצאתי החוצה. בחצר הבניין קרעתי גביע היביסקוס מהגבעול. שיחתתי את עלי הכותרת להוציא שלושה. באחד האכלתי את העורבים, בשני האבסתי את החתולים, את השלישי קברתי בחול מתחת לטבעת זהב. לא עזר. זה בא בגוש. התנגן לי במחשבות.
הלכתי לגן מאיר לשבת בין האמהות השקטות. בחלל העשוי ריטלין. כל כך שתוק שם, והזאטוטים, מדוע הם מקבלים בהשלמה את הדממה. תצעקו. תצהלו. תבכו. תגידו משהו.
הפכתי את פני וירדתי אל הים. הרמתי אבן. אגרפתי את היד וקירבתי אל הפה. לחשתי: ים, בכוחך זה אני מסלקת. והשלכתי. אבל המילים עוד הדהדו. זה בא בגוש.
בצר לי חזרתי לבית. נכנסתי אל חדרה של עלמה. הנחתי את ראשי על מיטתה. בשעה הזו חודרת קרן שמש דרך החלון המזרחי. והיא פגעה בי במצחי. ועפעפיי כבדו. ואלך במדבר דרך שבעת ימים ויבוא לקראתי אחי אשר, ואומר אליו, אשר, מדוע כה יענני הקול. ויאמר אשר, זה בא בגוש. ואומר אליו, אשר, אשר. שבע פעמים קראתי אשר. ואבך. וישם ידו על מצחי, ויאמר, עצרי קולך מבכי ועינייך מדמעה. ולמה זה תבכי. זה העולם שאין לבכות. הוא בא בגוש. כאבך לא יהפוך אותו יותר גאול.
רעיון נהדר (למרות ואולי בגלל הגועל), תחושה כנה, תיאורים מבריקים.
חסר לי משהו לקראת הסוף – אולי יותר התרחשות, יותר עלילה, לפני שמגיעה התובנה.
את מטיילת באיזור גן מאיר? זו תבנית נוף הולדתי.
לא הבנתי בדיוק מה זה "ואבך"? הכוונה ל-רוצה אותך?
הרעיון להתחיל עם הבדיחה הזו כבסיס למצב הרוח יפה. כמו גם הסיפור. אני הייתי משמיט את כל הפסקה האחרונה.
זה יפה גם לכשלעצמו וללא קונטכסט. הייתי קוראת ספר שלם כזה, אפילו בלי שום עלילה.
גוש מקולל. תקוע ככה עמוק עמוק. לא מרפה. היטבת לתאר את התחושה
כמה מעיק, כמה חזק, היטבת לתאר
ערמומי.
תקעת לי את הגוש בתחילת הסיפור, ולא יכולתי להפטר ממנו. די מגעיל, וקשה לי להתפעל ממה שמגעיל, אז אתפעל מהמניפולציה, ברשותך.
אחת, שירה, מירי, תודה! אמנם התכוונתי להעביר את תחושת הגועל שאיתה קמתי ואיתה הסתובבתי כל הבוקר. ובכל זאת, אני מתנצלת אם היא עברה אליכן והעיקה.
רונן, גם אני מרגישה שהשורה אחרונה מקרטעת. אבל יותר בגלל המוסיקה שלה. אנסה לחשוב על התרחשות שאני יכולה להכניס, ואז לבודק אם הבעיה נפתרה. תודה.
איציק, אני גרה באיזור גן מאיר. ומדי פעם מגיעה לשם עם הבת שלי. גם בתקופתך האימהות הילכו אימה בשקט שלהן? אני מסוקרנת, למה אתה חושב שצריך להשמיט את הפסקה האחרונה? אגב, "ואבך", פירושו, "ובכיתי".
סופייה, כמו תמיד.
הי אורי,
אני אנסה לחדד מה שהפריע לי – נראה כאילו כל המטען התנ"כי שהגיע בסוף מגיע קצת "פתאום", קצת דחוס מדי. אולי צריך להחליט שאת מתמקדת במשהו ממנו – ואז להוריד קצת – או לנסות לבנות יותר את הסיטואציה שבתוכו במה שקורה לפני כן.
חשבתי שזה מלשון אובה – רוצה.
מה השורש של מה שהשתמשת כשכתבת – אבך.
אני למדתי 8 שנים (מכתה א") בבית הספר הצמוד לגן מאיר, היום הוא מוסד פדגוגי או משהו כזה.
לפעמים תוכלי לראות אותי שם בימי שישי אחרי הצהריים עם הנכד של אחותי.
הפסקה אחרונה לדעתי מסבירנית ועמוסה מדי רגשית. אבל זו רק דעת. לא כזה עקרוני.
איכס, עכשיו זה לא יוצא לי מהראש…:)
אורי,
גם אני רוצה לעצור את הקול מבכי ואת עיניי מדמעה, רק שאני איני מפנימה את העובדה הזאת שעם או בלי בכיי העולם לא ישתנה. אני רוצה לבכות.
אין לי מילים — את כותבת משהן!