מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
חבר שלח לי במייל את הידיעה הזו שלפיה בחור שהגיש פרקים ראשונים מספריה של ג"יין אוסטן למו"לים ועורכים ספרותיים באנגליה קיבל מכתבי דחייה או זכה להתעלמות גורפת.
הבחור רואה בתרגיל שביצע עדות לגסותם ובורותם של קובעי הטעם הספרותי כיום. ויש מידה של צדק בטענתו מבחינתו: הוצאות רבות דחו את כתבי היד שהגיש להן.
אני, למודת דחיות שכמותי, הייתי אמורה לקפוץ על הידיעה כמוצאת שלל רב. מתברר שגם בארץ מתורבתת משלנו הנגע פשה. אבל איני חושבת כך כלל. בעיני מדובר באשליה גדולה.
אז נכון, רק בסוכנות ספרותית אחת זיהו שמדובר בכתביה של אוסטן, וזו בושה וחרפה למי שמשלח ידו ספרים. אבל ככלל, אני מסכימה עם חלק מהמגיבים באתר: במציאות הספרותית של ימינו אין מקום לרומן הכתוב בסגנון ובטון של אוסטן, אלא כן מדובר בפרודיה או בשעתוק מודע לעצמו.
יתרה מזאת, אני מאמינה שלו ג"יין אוסטן היתה חיה היום, היא לא היתה כותבת כפי שכתבה בראשית המאה ה-19, ולא היתה לה ערגה לכתיבה כזו. היא היתה אירונית, בעל עין חדה וחדשנית מכדי לגלות עניין בשחזור ושכפול של נוסחים "ספרותיים".
טוב גם היום לא היה חסר לה על מה לכתוב בשנינות ביקורתית.
בכל זאת הסיפור מלמד משהו, כמו במקרה הנפלא של כתיבת "כל החיים לפניו" – רק כמה חובבי ספרות (ביניהם נער וזקן) וכתבת באיזה מקומון נידח גילו את האמת.
יש בסיפור הזה יופי עצוב, אולי הוא לא יעודד אותך אבל הוא כן מצביע על איזו מגמה, לדעתי.לא משמחת.
פעם מו"ל שהוצאתי אצלו ספר אמר לי:
מגיעים לי 200 כתבי יד של כותבים חדשים בחודש.
אני יכול לפרסם 3-5 כותרים חדשים בחודש (מהסוג שנקרא ספרות מקור).
מתוכם , לכל היותר אחד יהיה מבין ה-200 (הסופרים שכבר מפורסמים לא נכללים בין ה-200 ולא עוברים לקטורה).
להחליט על ה-1 לכל היותר מה-200 , אני צריך להתעמק – כמה שעות בכל כתב יד (כלומר להשקיע כסף עבור הזמן של הלקטורים) ב-10 כתבי יד לכל היותר.
190 נפסלים ברמה של 2 דקות בממוצע.
צריך באמת לבחור את הפוסלים כך שגם ב-2 דקות יזהו שזו ג"יין אוסטין.
ג"יין אוסטן קמה לתחיה שלוש פעמים. בפעם הראשונה ב1859, כביתה היחידה והסודית של פלורנס נייטינגל. היא נולדה באוגוסט, בחודש השביעי להריונה של אימה, בחדר עם נוף לכיכר בקומה השלישית של מלון ברלינגטון, פיקדילי. אביה, כך אומרים, היה מחבר חידות מוסיקליות. התינוקת נפטרה בלידתה. על הפעם השניה, שהתרחשה חמש עשרה שנים מאוחר יותר, ידועים מעט מאד פרטים, אולם הוכח מעל לכל ספק קשר דם לאוסקר ויילד, שהיה באותה תקופה סטודנט פוחז בן עשרים ואחת באוניברסיטת אוקספורד.
בפעם השלישית היא קמה לתחיה ב1979, כבתם השלישית של פועל בית חרושת לסיגריות ועקרת בית. כשבגרה, פיתחה קריירה בהוצאת הספרים הותיקה פינגווין. כמובן שהיא זיהתה מיידית את כתב היד שנשלח לבחינתה, ולכן הגיבה, "דומני שמדובר בחומר ספרותי משובח ומקורי." היא חתמה בפשטות, "ג"יין."
מירי, מעולה. פשוט מעולה.
מתברר שלסופרות גדולות יש פרוטקצייה בשיבה לחיים ובגלגולי נשמות. לא כמונו פשוטות העם. אני הייתי צריכה לחכות שלוש מאות שנה כדי להיוולד שוב כבת אנוש.
מיכל, תודה. אני חושבת שבתולדות הספרות לא חסרים מקרים של החמצות ספרותיות. אבל לא בכדי אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו עליהן. זה עוזר לנו להתגבר על הידיעה שעל כל מקרה שגוי אחד כזה, היו מאות או אלפים של ספרים שהסירוב לפרסם אותם היה במקום. כמו איציק גם אני מקווה שמה שעומד לנגד עיניהם של הלקטורים והעורכים בהוצאות הספרים הוא הפחד לפספס את הספר הנכון האחד מתוך אלף, ולא הסטסטיקה שב-999 מתוך המקרים הם צודקים, אז אפשר להחליק.
הטיעון לפיו הכותב לא היה כותב כפי שכתב בתקופתו בעייתית. איך נזהה אם כן יצירה אלמותית? כזו שעומדת במבחן הזמן? שראויה להיכנס לפנתיאון היצירות הספרותיות? הניסוי מרתק ומעלה עימו שאלות רבות על אסתטיקה וערכן של יצירות אמנות בכלל
רציתי להוסיף שחמורה בעיניי העובדה שלמעט מו"ל אחד כל היתר לא זיהו כלל את היצירה. מה זה אומר על הלקטורים?
ידוע שאלו ממוקמים בתחתית שרשרת המזון הספרותית ומתוגמלים בהתאם. שזה אומר תגמול עלוב בכל קנה מידה (אם אינני טועה מדובר ב 30 ש"ח לשעה או משהו מצחיק כזה). מרבית הסיכויים כי שיפור כלכלי וערכי במעמדם ישפיע ללא היכר על התוצרת הספרותית הקיימת
תעריף לקטורה:
100 ש"ח למקור
125 ש"ח לאנגלית
ככה קיבלתי לפני 7 שנים כשעבדתי בלקטור במשך חצי שנה.
וכן, אני מודה ומתוודה שלפעמים רפרפתי, ואני בטוחה שכולם עושים את זה. לו שילמו 500 ש"ח לכתב יד זה היה אחרת.
אגב, הסכומים הם לא לשעה, אלא לכתב יד.
ההירכיה שגויה וכפועל יוצא של אותה היררכיה שכרם המגוחך של הלקטורים. הגדרה מחודשת של מעמדם, הזהה לזה של סגני עורכים תיהיה נכונה יותר. פונקציה שלמיטב ידיעתי אינה קיימת כלל בהוצאות הספרים
אחת, את מעלה סוגיה מורכבת, שאני לא חושבת שאני מוסמכת לענות עליה במלואה. אבל אני יכולה להגיד לך מה האינטואיציה שהובילה אותי לטעון את הטענה שלי. יצירת ספרות הופכת לקלסית כי היא מציעה נוסח חדש שלא היה קודם והיא עושה את זה על ידי ביטוי רחשי הלב של תקופתה.
נראה לי שהמקרה של ג"יין אוסטן לא מסובך. היא כתבה ספרות שהיתה בבסיסה סטירה חברתית או ביקורת חברתית. לשם כך היא יצרה נוסח משלה, ששילב בין הרומן הטלנובלי של ראשית המאה התשע עשרה ובין העיסוק במוטיב של מרד האינדיבידואל שצמח באותן שנים. הנוסח שלה התברר כעל זמני, לפחות מבחינת תרבות המערב. אבל בזמן אמת הוא היה חדשני ורלוונטי.
מי שכותב היום ספרות על ראשית המאה ה-19, מעביר ביקורת על המבנים החברתיים ועל עוולות המעמד בתקופה זו, ומתשתמש בטון ובסגנון שמזוהים בתת ההכרה עם סוג הספרות הזה, פשוט לא יכול לכתוב ספרות טובה.
ואני מסכימה איתך, בושה וחרפה שהלקטורים לא זיהו. החבר ששלח לי את הלינק טוען שהם פשוט לא קראו. כתב היד שכב אצלם כמה זמן בערימה, ואז נמאס להם מהערימה והם כתבו מכתבי דחייה לכולם. סביר.
מכל מלמדיי השכלתי.
תודה לך
את כותבת מאוד יפה. כמו אוסטן
יקיר, אל תזרה מלח על הפצעים. ואחת, תודה לך, שגרמת לי להפוך ולהטיל ספק במה שנדמה לי מובן מאליו.
אוי, מצטער, לא התכוונתי לזרוע מלח על הים. את באמת כותבת יפה, אוקינוס לא-שקט שכמותך.
היי אורי,
את חושבת ששנינותה של ג"יין אוסטן תעמוד במבחן הזמן?
הכתיבה שלה, שואפת לסיים את ימיה של בחורה בעילוי שלה (להתחתן), הוא תלוי חברה?
מעניין….