מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
ראשיתו של הפוסט הזה בדיון שהתפתח בין מירי שחם וביני בפוסט מריון, צפון גרמניה, ערמונים לבנים ועסק בסיפור שהתפרסם אתמול במוסף לתרבות וספרות של הארץ. התכוונתי לכתוב אותו כתגובה, אולם תוכן הדברים צמח.
בילדותי בנתיבות היתה רק מספרה אחת, שהשתייכה לזוג ספרים צרפתיים: הבעל היה מספר את הגברים, והאישה – את הנשים. את קירות המספרה עיטרו פתגמים, פסוקים ופניני חוכמה שהבעל כתב באותיות דפוס על בריסטולים והאישה קישטה בטושים צבעוניים. עד היום זכורים לי כמה פתגמים [המרשים שבהם היה, "איני יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם הבאה. אבל בזו שלאחריה יילחמו באבנים ובמקלות. (אלברט איינשטיין)"] מכולם נחקקו במוחי בצורה החזקה ביותר שני פסוקים שנתלו אחד מעל השני: "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה" ו-"ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו". לא הבנתי מדוע נתלו סמוכים זה זה. הם נראו לי כמבטלים אחד את השני. שנים אחר כך, כשלקחתי קורס ברטוריקה במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי באוניברסיטת תל אביב, הצלחתי למצוא את הפשר שלהם. אז גם גיליתי ששניהם לקוחים מספר משלי, פרק כו' ושהם פסוקים עוקבים (פסוק ד' וה').
ובכן, ישנם שני סוגי טיעונים שהם בבחינת איוולת, והתגובה עליהם אסור שתהיה אחידה. הסוג הראשון הוא אחד הכשלים הלוגיים הנפוצים ביותר: בלטינית הוא קרוי אד הומינם – כלומר "לגופו של אדם". זהו טיעון שתכליתו הוא קעקוע אמינותו של האדם הטוען מבלי להתייחס לתוכן הטיעון עצמו. עשיית דה-לגיטימציה. למשל: איך אפשר בכלל לקחת את הטיעונים שלך בקשר למצב הפוליטי ברצינות, אתה אכול בשנאה עצמית. או: את הרי מרוויחה משכורת עתק, אל תרצי לי בעניין זכויות נשים. וכיוצא באלה.
אני עוקבת בעניין אחרי המאמרים המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של עיתון הארץ, וכפי שציינתי בדיון בין מירי וביני, הרבה מהם נוקטים בתחבולה הבזויה הזו. הם עסוקים כולם בניסיון להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי סופרת או הוגה שהם לא מחבבים עד ידי תקיפת הדימוי שלהן, או הביוגרפיה שלהן, מבלי להתמודד עם היצירות/טענות שלהן בכלל: הסופר ההוא חי בארצות הברית, שלא ידבר על הפלסטינים, שלא ידבר על מזרחיים. המשוררת ההיא עשירה מדי מכדי לכתוב שירה. לפרופסור ההיא יש יותר מדי כוח והשפעה, לכן היא לא יכולה להגיד שום דבר משמעותי על מצב הספרות.
הסיפור שבו מירי ואני דנו משתייך למחלקת הטיעונים הזו. הכותב משפיל את הסופרת גבריאלה אביגור רותם, את בחירותיה, את עמדותיה הפוליטיות, ובעיקר את נשיותה, ובכך הוא סבור שביטל את הספרות שלה. במחלקת טיעונים זו נכללים, דרך אגב, גם טיעון האד בקולום (שיטת המקל – הקניית תוקף לטיעון שלך באמצעות איומים והפגנות כוח) וטיעון הרעלת הבארות (כמו שזה נשמע). גם הם מיושמים בהתמדה ובהצלחה במאמרים שהוזכרו לעיל.
זה סוג האיוולת שאין טעם להשיב לו, משום שהוא מכריח את המשיב לרדת לרמתם של המשתמשים בו. והשימוש בו הוא תמיד מודע. אנשים אלה אינם "כסילים". הם מעמידים פני כסילים משום שזו תחבולה רטורית המשיגה בקלות שתי מטרות: היא מכחידה את האמירה של האחרים; והיא מאפשרת להם להטיח עלבונות והכפשות בצורה עניינית לכאורה.
סוג האיוולת האחר, שיש לענות לו, היא דברי שטות והבל. מבקרים שכותבים בנושאים שאין להם ידע מספיק בהם. טיעונים הנאחזים בקש. לאלה יש לכתוב ולהסביר את טעותם סעיף סעיף. אחרת הם ימשיכו לבזות ולהתבזות. למרבה הצער, גם מסוג איוולת זה יש למכביר. בעיקר במדורי התרבות באינטרנט.
ניסיתי לקרוא את ה"סיפור" הזה של אותו יפתח מה-שמו ולא הצלחתי לסיימו. הוא היה מגעיל ואף משעמם. ואני דווקא כן אהבתי למדי את "חמסין וציפורים משוגעות", אבל רק אחרי שצלחתי יותר מחצי ממנו – לטעמי חלקו החזק מגיע לקראת הסוף, ואפשר היה לערוך קצת מההתחלה. אבל זה הטעם שלי. בכל אופן, אין ספק שאותו אוויל חושב את עצמו לחכם גדול, אלא שאין לענות לו שכן אז יחשוב שהוא עוד יותר חכם.
לגבי שני הפסוקים הסותרים זה את זה לכאורה ממשלי: כמה פרשנויות ניתנו על כך.
כל פסוק הגיונו ברור: אם תתייחס לכסיל ואיוולתו יחשוב הלה שדבריו חכמים וראויים להתייחסות, ואם לא יחשוב שאמר דברים כה חכמים שלא ניתן לחלוק עליהם.
לדעתי, סופר משלי ביקש שנפעיל מדד איוולת. אם האיוולת חצתה רף עליון של איוולות, חבל על הזמן ולא יעזור אם נענה עי אין תקנה. אם היא עדיין התחום האיוולת שניתן לתקנה ראוי לענות.
את "חמסין וציפורים משוגעות" קראתי עד הסוף, אבל בכורח. השליטה הוירטואוזית שלה בשפה, לא כיסתה, והכל לעניות דעתי כקורא בלבד, חוסר בעלילה בעלת עניין.
אני בכלל קורא את היצירות וכמעט שאף פעם לא ביקורות עליהן. למי יש זמן.
המון תודה על ההסבר מאיר העיניים.
לגבי הסיפור אודות הספר והספרית – אני מקווה בכל ליבי שלא המצאת אותו, עד כדי כך מצא חן בעיניי. נזכרתי בסרויאן, הספר שלו הוא אחד הסיפורים הקצרים היותר אהובים עליי אי פעם.
אני דווקא קראתי את שלושת הספרים של אביגור-רותם ונהניתי.
הכתיבה שלה יוצרת אצל הקורא אתגר אינטלקטואלי, הבנה עמוקה יותר של החיים ופישרם, כפירה במוסכמות. כתיבה שגם בעוד שלושים שנה תיזכר. שלא לדבר על אוצר המלים שהיא תוסיף למילון העברי עברי.
שלום,
שלחו אותי מסמי.
חוששני שאינני מסכים עם הטיעון הבנוי לתפארת מדינת ישראל דלעיל. הכשל שבבסיסו הוא פשוט: עצם ההנחה שמדובר כאן בויכוח שעניינו טיעונים.
זה אינו ויכוח. זו מלחמה. ציפר ואותו שוליה שלו, תמסח טרחנטיזי או מה שמו, אינם מנהלים ויכוח אלא יורים באוכלוסייה אזרחית תמימה. לא צריך לענות לאויל אלא לצקת על קדקדו שופכין עד שיתבייש להופיע אפילו בפני כופרים וזמשים.
איציק, אני חייבת לומר לך שלא התעמקתי בפרשנות לספר משלי, משום שכשאר התחלתי לקרוא בו עצבן אותי האופן שבו הוא מנוסח, עם מליון הווריאציות לכך שבן חכם משמח את אביו, אבל בן טיפש הוא תוגת אימו. גם הידיעה שהספר הזה נועד להקנות חוכמה לזכרים, בהיותם היצורים החושבים ביחידם בקהילה.
מירי, הסיפור אמיתי לגמרי. בני הזוג אזולאי לא היו צרפתיים ממש, אלא מרוקאים משכילים דוברי צרפתית. הבעל היה אחראי לכך שבשנת 83 כל נערי השכונה שלי הסתובבו בתספורת שכונתה בפיהם "נאצית" – כלומר, שיער קצוץ מאחור ובלורית מושכבת מימין לשמאל, עם שביל בצד. אחר כך הם התאגדו (בראשות אחי אשר) וקנו מכונת תספורת משותפת. גם אני אוהבת את סרויאן.
רם, זו נראית לי תגובה מופרזת. רק טבעי שסופר מצליח ימשוך אליו חיצי ביקורת (השאלה היא אם הביקורת עניינית או נועדה להכפיש). אתה רוצה לומר שאתה מעולם, אפילו לא בשיחה עם ידידים או בפורום באינטרנט, לא השמצת סופרים מצליחים רק משום שהם מצליחים?
כמו שאתה בתגובה השפויה של רונן, יותר מאדם אחד סבור שמדובר באיוולת שאין טעם להתייחס אליה.
רק עכשיו קראתי את הדבר הזה שנכתב בתרבות וספרות.
תרבות וספרות הוא מוסף שאני אוהבת ומעריכה מסיבות שהן בעיקר אישיות שלי שמי שקצת מכיר אותי יכול לשער מה הן.
אבל- וזה אבל גדול- הסיפור הזה שנכתב שם עורר בי גועל דחיה וכעס. ואני חושבת שחשוב להגיב לו למרות שזה אומר לרדת לרמתו הנמוכה של הכותב. חשוב להגיב כי לא ייתכן לעבור בשתיקה על מעשים כאלה, על עלבון והכפשה כזו שאין לה דבר עם האיכויות של אביגור רותם כסופרת.
ושוב חשוב להבהיר- אני לא אוהבת את כתיבתה ולא הצלחתי לקרוא אף אחד מהספרים שלה, אבל זה לגמרי לא משנה. ביקורת צריכה להיות עניינית ולא מעליבה ומשפילה. גם לסופרים לא כל כך מוצלחים יש זכות לכתוב ולפרסם אם הוצאות הספרים מסכימות לפרסם אותם. מעבר לזה יש בארץ לא מעט סופרים גברים גרועים למדי שמצליחים למכור את ספריהם ואני מתקשה לדמיין מישהו כותב עליהם מסכת השפלות ועלבונות כזו. אבל כשמדובר באישה- כמה קל לעשות את זה.
לכן חשוב להגיב ואסור לשתוק. זו דעתי.
את יודעת, רציתי להכנס לכל אחד מהמאמרים שפורסמו במוסף הנ"ל ולטקבק שאלה למשתתפים, איך התחושה לפרסם מאמר תרבותי ומכובד ליד הפרוטוקולים של ציפר. לא הופתעתי לגלות שפתאום בוטלה אפשרות הטיקבוק. אני חושבת שציפר צריך לעוף משם, אבל זה לא חדש. כו-לם חושבים שציפר צריך לעוף משם.
זו הייתה תגובתי לאליענה