בננות - בלוגים / / על אלוהים, על אנשי האלוהים: "הרגל שלנו כואבת"/ אדמיאל קוסמן
אדמיאל קוסמן Admiel Kosman
  • אדמיאל קוסמן

    אדמיאל קוסמן הוא פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה של פוטסדם ומשמש גם כמנהל אקדמי של הסמינר לרבנים רפורמיים על שם גייגר בברלין. פרסם עד עתה מאמרים אקדמיים רבים במחקר ההלכה והאגדה ושמונה ספרי שירה. ספרו האחרון ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד: "סידור אלטרנטיבי לשבעים ואחד שירים חדשים" (2007). אדמיאל הוא בעל הטור "אוצר קטן" בעיתון "הארץ" ובעל טור קבוע גם בכתב-העת "חיים אחרים": "תורה שבלב". ספריו העיוניים: "מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים: על גבריות, אהבה ואותנטיות" (2002); "מסכת נשים: חוכמה, אהבה, נאמנות, תשוקה, יופי, מין, קדושה" (2007); "נשיות בעולמו הרוחני של הסיפור התלמודי" (עומד לראות אור בימים אלה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד").  

על אלוהים, על אנשי האלוהים: "הרגל שלנו כואבת"/ אדמיאל קוסמן

 

 

 

 

 

*

לדבר על אלוהים זאת משימה בלתי אפשרית.

אפשר לצעוד אולי בזהירות רבה מסביב למילה, אך במילה עצמה אי אפשר לגעת ובוודאי לא במה שמסומן מאחוריה.

מוטב לדבר על מה שניתן לגעת בו: על האפשרות הרוחנית למשל, וגם כאן כדאי להיזהר.

מוטב לדבר על הפריצה אל מה שאיננו חומר בקיום הפנימי שלנו, אל מה שאיננו כפוף לחוקי הסיבהוהמסובב. דהיינו: האמונה.

ומוטב אף לדבר על הסימן הבולט ביותר שלה: פתיחת הלב לזולת.

ועוד יותר טוב לדבר על אנשי האלוהים. אנשי האלוהים ולא "אלוהים" עצמו שיוותר לעולם עבורנו מונח פָּעור, פתוח כמו "חור שחור".

 

 

*

 אבל גם כאן, בדברנו על "אנשי האלוהים", ניתן להיכשל בקטנות.

בתנועה זעירה ולא זהירה, במעידה של הרף עין: עלבון שחודר כחץ מורעל, שנאה, קנאה – וכבר רחוקים אנו מאותם "אנשי אלוהים".

אני ראיתי תמיד את המסע הרוחני כמסע מסוכן מאוד, מלא חתחתים, מבהיל למדי. שהרי גם הנוסע הנועז והמוכשר ביותר צריך שיצטייד בשתי תכונות נוספות: זריזות וסבלנות אין קץ.

באומרי זריזות כוונתי לסוג העירנות הנדרש מצייד, מלוחם העומד מול אוייב המאיים להורגו.

אך שימו לב: במסע הזה הכל הפוך: האוייב איננו יכול להיות לעולם אוייב חיצוני, אלא רק אך ורק האוייב פנימי.

אוייב זה הוא תמיד אחד ויחיד אני עצמי. האגו.

אני עצמי מסתיר בעצם קיומי, כמרכז אגוצנטרי, מעצמי – את האפשרות להיות לאיש אלוהים.

 

*

 לכאורה אין פשוט מזה: רק את היישות הזאת הקרוייה "אגו" צריך להזיז – והכל מתבהר.

אבל מתברר ללוחם – שהיישות הזאת כבדה מהרים וגבעות. שהיא חמקמקה יותר מהרוח.

כמה אנשים על פני האדמה הזאת יכולים באמת ובתמים להקדיש את חייהם למסע הזה, שמסלולו לעולם בתוך הדרמה המתחוללת במרכז הפנימי שלהם?

כמה אנשים יכולים לראות בבהירות כיצד האגו הזה מתנפח ומתכווץ אלפי פעמים במרוצת היום, עם כל דבר שבח או עלבון?

כמה אנשים יכולים לראות כיצד העולם כולו נחרב וקם רק מתוך ספירה פנימית זו, שהיא המקור לכל הבעיות האנושיות?

כמה אנשים יכולים לראות עד כמה ריקים הדיבורים של הדתות (או הפטפוט האקדמי, ובכלל, כל הפטפוט האנושי, שאיננו אלא "שיחת סלון" אחת מתמשכת), הנראים מנקודת מבט זו כאוסף ענק של סיסמאות נבובות אם בסופו של חשבון עומדת מאחוריהן אותה יישות אגוצנטרית המניעה אותנו, כולנו, כמו בתיאטרון בובות? – מעטים מאוד. אין ספק.

יחידי סגולה אלו, הם ה"לוחמים" העקשניים, אלו שכינתה המסורת היהודית "ל"ו הצדיקים" הם הם אלו שבזכותם מתקיים העולם.

אלו יחידי הסגולה הקיימים מחוץ לפטפוט האינסופי של מקרי החיים: העיתונות, הפוליטיקה, בעיות היומיום הקטנות והגדולות.

אלו השומעים כל הזמן, גם בחגיגות השמחה וגם בבכי האבלים, את מה שרבי נחמן מברסלב כינה (ואדוארד מונק תיאר בציורו הידוע): הצעקה האינסופית של העולם.

אותה צעקה, באותו טון, היוצאת מכל נקב של החיים.

והם מזהים מיד את המקור: האגו.

הם יודעים שהאירועים בעולם הם מעין חלום רע שאנו הוזים.

 

*

וסימן ברור ניתן לתת בהם כדי לזהותם: הענווה.

יתרה מכך: שפלות הברך.

 

*

אין בכך כדי לומר שהם אינם מצויים בקשר חם ואוהב עם העולם עצמו, עם בני האדם העומדים מולם אלו היוצרים בגעשי מוחם את הזרימה המבולבלת של נהר העולם, אלו שעשויים בעצם רק ורק מחומר מונוטוני אחד, מחומר האגו.

הזיקה של אנשי האלוהים אליהם היא זיקה מלאת-מעורבות ואין בה כלל הסתייגות או ביקורת רעה, בדיוק כפי שהאם ניגשת לטפל בבנה הסובל מסיוטי שינה.

האם הטובה היא אם הנכונה, זריזה וערה – גם בשנתה – למצבו של התינוק באשר הוא. היא איננה צופה בילדה הסובל "מבחוץ", היא מצוייה תמיד עבורו. היא איתו.

כך אנשי האלוהים, אלו רואים בבהירות את המערבולת הזאת הקיימת בדעתם הטרופה של אלו החיים סביבם והנחשבים ל"נורמלים" והם "מחבקים" אותם כפי שמחבקים אדם הסובל מסיוטים.

 

*

אסיים בסיפור קצרצר על "לוחם" אחד שכזה:

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין.

מסופר, שכשסבלה אשתו מכאבים ברגלה שמאלית, לקח אותה רבי אריה לוין לרופא, ופתח ואמר, בתמימות מלאה כדרכו: "הרגל שלנו כואבת".

הנה כאן, בחדר הטיפולים, ברגע נדיר שכזה, מבצבץ אותו אלוהים נסתר.

 

 

 

 

 

צילום: אדמיאל קוסמן, כל הזכויות שמורות.

הרשימה המתפרסמת כאן היא נוסח מורחב של רשימה קצרה יותר שהתפרסה במוסף הספרות של ידיעות אחרונות 

 

 

 

 

 

56 תגובות

  1. מאוד ריגשת אותי אדמיאל. השבוע עברתי משברון אמונה קטן, או מבחן אמונה יותר נכון לומר, ומחשבות כהנה ואחרות חלפו בי, ומרגש למצוא להן הדהוד אצלך.

    ותודה גם על הסיפור על הצדיק הירושלמי.

    • אדמיאל קוסמן

      יעל, הרי את יודעת שבלי משברים לא היית מתפתחת למה שאת, אז אני לא אומר שאפשר לשמוח על כך – אבל בדיעבד, כנראה שרק ככה נפתחת הראייה לאופקים יותר רחבים. בכלל, בעניין משברים – כמעט כל החיים זה בעצם משבר אחד גדול, לא?
      אדמיאל

      • ברור. רק שלפעמים אני משלה את עצמי, בעיקר בתקופות "קלות" יותר, שהנה מה טוב ומה נעים. ואז באות הזבטות, ואז מבינים שאין מנוס ממבחני האמונה האלה. ואני תמיד רוצה להסתתר מתחת למיטה… או מבקשת ממנו שיקל עלי, שיתחשב בי, הני הרי עוד קטנה… או משלה את עצמי שאני קטנה ואין לי כוח להתמודד.

        ו"הכואבת לנו הרגל", אגב, יכול גם להתפרש כאיזו סימביוזה עם אשתו. כמו גבר שמקבל צירי לידה מדומים.

        • אדמיאל קוסמן

          יעל, בקשר להשוואה שלך: לדעתי, יש הבדל: גבר שמקבל צירי לידה מדומים (מה שקרוי "קובאד") עסוק בעצמו באופן טוטאלי – עד שאינו יכול לשאת את העובדה שתשומת הלב ניתנת לאשתו באותו זמן (יש גם גברים שלא מסוגלים להיות בבית החולים בשעה שבת זוגם יולדת, מסיבה זאת) – ואילו אצל רבי אריה לוין זה נבע, לפי כל העדויות שנותרו על חייו, מאמפתיה עמוקה לזולת – ומאהבה גדולה לאשתו. למעשה הוא יכל להגיד "הרגל שלנו כואבת" כמעט בכל מקרה דומה של יצור אנושי אחר, בגלל אמפתיה כה גדולה שהיתה לו לזולת באשר הוא.
          אדמיאל

  2. אדמיאל, איזה צילום! עושה חשק לעשות ממנו עטיפה לספר. את הרשימה עדיין לא קראתי בעיון– אני לא יכולה להרשות לעצמי– יש לי אינטנט במחיר טלפון. אבל בימים הקרובים זה מסתדר.

    טוב לשמוע ממך .

    סבינה

  3. רונית בר-לביא

    מדוייק כל כך, וכתוב טוב.

    מכירה היטב את הסיפור על "הרגל שלנו כואבת", הוא מובא כדוגמא בהרבה מקומות.

    בדיוק על זה ניסיתי לכתוב בפוסט שלי,
    אחד לפני האחרון.

    העבודה כאן בעולם החומר הזה כל כך חמקמקה.
    רוב החומר שאנחנו עוסקים בו הוא אגו באמת.

    כמה מעט אפשר לראות מעבר לו,
    וכמה יושר פנימי צריך בכדי להודות בכך.

    נעים לקרוא אותך.

  4. משה יצחקי

    אדמיאל. לדבר על, ולא רק על אלוהים, זו אונניה אינטלקטואלית, שיח אגו. אבל מה באשר מלת היחס "עם" במשמעות הבובריאנית: אני-אתה שנקודת המוצא שלה היאבפגישתי עמך: "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ… אבל גם זה כבר דיבור על… דבריך כשמן בעצמותי.
    אתה חסר לי עם "האוצרות הקטנים" שלך במרחב התרבותי. הצילום מרגש. תודה

    • משה, אין מנוס, תמיד נכנסים שוב ושוב למלכודת הזאת, המוצא הוא רק בקבלה-בברכה ובשקט של עובדת החיים הזאת. גם הדיבור הזהשלי חוזר על אותה בעייה, אין טעם להילחם בזה, וזה אפילו ילדותי לנסות לעשות זאת – כי עצם הנסיון להילחם בזה כבר הוא אגו מיסודו. זה כמו טעם לוואי מריר שמתלווה לכל דבר – שיכול להתפוגג רק כשאתה שם אליו לב אליו ומקבל אותו בלי הרגשת מרירות. אתה בוודאי מבין אותי. אדמיאל

      • אדמיאל. אמי ז"ל הייתה במובן זה צדקת. ואם יש ל"ו צדיקות ולא רק צדיקים, נדמה לי שהיא הייתה מועמדת טובה. אני משתדל, לא תמיד בהצלחה יתרה, זו סוגיית נפש עמוקה מאד.
        טוב, יש כרגע אזעקה המדמה מצב מלחמה. גם אלה משאלות חיי.
        ותודה על תשובתך.
        משה

        • משה, למה עלה על דעתך לחשוב לרגע שיש רק צדיקים, אולי בכלל יש רק צדיקות. יש מעט מאוד אנשים שהם ענווי עולם, כאלו שחיים ללא אגו ויש להם יכולת נתינה אמפטית לכל אדם באשר הוא, באמת, ללא מרירות פנימית נסתרת.
          אולי כולן בכלל נשים אנונימיות כאלה. הרי את רוב המלחמות בעולם עשו ועושים גברים נפוחים מיהירות. לפעמים האגו שלהם הוא אגו לאומי והם מחשיבים עצמם צדיקים גדולים בגלל מסירות הנפש שלהם לעם שלהם – מהסוג הזה יש הרבה מאוד גברים שהחברה נוטה להתבלבל ולהחשיב אותם כצדיקים גדולים – אבל ממסגרות כאלה יצאו הרוצחים האכזריים ביותר בהיסטוריה. בחטא הזה, של הלאומנות, חטאו נשים הרבה פחות. אדמיאל

          • אדמיאל. אני כמובן מסכים אתך בכל נפשי בעניין זה של גברים ונשים.

            אני מחזיר לך את שאלתך, במאמרך אתה נוקט בלשון זכר: "יחידי סגולה…" הם "הלוחמים" שכינתה המסורת היהודית "ל"ו צדיקים". וגם הסיפור היפה שהבאת, הבאת על צדיק ירושלמי.
            אני יודע שנקיטת לשון זכר כוללת גם נשים, ואף על פי כן.

          • אדמיאל קוסמן

            משה, מה לעשות שאנחנו גרים בתוך השפה. לגבי אריה לוין אני אישית חושב שהוא היה מה שהוא היה בעיקר בזכות אשתו. ועליה לא תדע דבר. היא כמו אלוהים – ללא שם ובלתי נודעת. העניין הוא שעליה אני לא יכול לכתוב שום דבר בבלוג. זה המסתורין הגמור שאתה יכול לראות מהר נבו ואינך זוכה להיכנס אליו. אדמיאל

        • מאד ריגשת אותי בדבריך- אמת, היחסים בינינו ובין האחר לפי רבי נחמן מברסלב ולפי לוינאס, הם מקור למחשבה עמוקה ביחסים שבן אדם לעצמו, לאלוהים ולחברה. קבלה בהכנעה את החיים עם כל האבסורד שאינו נהיר לנו. וזה קשה.תודה על הפוסט הזה.

  5. אדמיאל,

    משכנעת "הצעקה האינסופית של העולם" הפנימי, העולה מהרשימה הזאת.

    על משקל "הרגל שלנו כואבת", אני יכול לומר "הרשימה שלנו מהדהדת"?

    מממ… בעצם זו חמדנות ולא שותפות בכאב…

    🙂

    • נ.ב. כששמעתי לראשונה את הסיפור על הרב אריה לוין והרגל הכואבת לנו דבר ראשון חשבתי על סימביוזה, ושאלתי את עצמי מה היו היחסים ביניהם , כי אפשר לתת למשפט הזה פרשנויות רבות ושונות, ולא רק אהבה עמוקה או סימביוזה, בכל אופן זה סיפור מענין.

    • אדמיאל קוסמן

      לא שחר, זה צריך לעבוד תמיד בכיוון ההפוך. אם אתה היית כותב את היצירות שלך בשמו של מישהו אחר אז אולי זה היה עובד (ואני מדגיש אולי – כי לרוב אפילו הנתינה שלנו היא התרחבות סמוייה של האגו). זה תמיד שייך לצמצום של העצמי, לויתור, להקטנה שלנו – ולא להתרחבות שלנו – שהיא בעצם התנועה הרגילה של כל העולם. אדמיאל

  6. מקסים אדמיאל , איזה רגישות בכתיבה וזכות. האגן כל כך חמקמק שממש לפתח חטאת רובץ.

    בדיוק אתמול דברנו על כך שאפילו נתינה בסתר יכולה ליפול בשבי האגו, כך שמי שמוכר לך שהתגבר עליו לו תקרא שקרן, חוץ מצדיק שלא מעיד על עצמו אלא אנחנו עליו..
    ולוואי ונזכה לצאת המהכלא הזה. מברכת אותך על מה שכתבת .

  7. אדמיאל היקר, אתה נשמה, והתכוונות הנשמה שלך מקסימה.
    אני אתך בכיוון, אבל לא בדרך.
    לא חושב שאמונה שלא כפופה לחוקי ההיגיון מוליכה לאן שהוא. להפך, ההיגיון הוא המדריך הטוב בהבנת מקומנו בעולם ותיקון הנפש באתיקה, ביחסינו עם הזולתים מסביבנו.
    עד כמה שאני מבין מדרך החתחתים הארוכה של החיים, גם ה"אגו" הניו-אייג"י לא יותר קיים באופן זה מאשר "תסביך אדיפוס" ושאר ישויות דמיוניות.
    לא פגשתי גם אף אחד שחי בלי "אני", ו"אני" פגוע הוא דבר הדורש ריפוי.
    אבל אתה לגמרי צודק אם אתה מתכוון למנגנון ההישרדות האוטומטי, הריאקטיבי "שלא רואה ממטר" ופשוט מגיב בלי מחשבה והכרה על מעגלי החיבור שלנו לאדם, לטבע ולרוח.
    אהבתי מאוד את התלהבות הלב שלך.

    • אדמיאל קוסמן

      אמיר יקירי, נדמה לי שאני אתך גם בכיוון וגם בדרך. דברי כאן רחוקים ת"ק פרסה מהמלל הרגיל של הניו אייג" בסגנון אושו. אני מסכים איתך בכל הנוגע לחשיבות הרציו – כפנס המוביל בחושך המערה – אבל טענתי היא שהמערב לא חוקר באמת – באופן רציונלי! – את הטאבו הגדול הזה שנקרא אגו – כי לא התפתחו במערב כלים לחקירה רציונלית של העולם הפנימי כמו בבודהיזם או בחסידות (אתה בוודאי מכיר את ספריו של אלן וואטס בעניין הזה – והוא צודק מאוד).
      ועם זאת, אתה צודק בכך, שהחקירה המערבית מאז היוונים ועד היום איננה לשווא – בלעדיה אנשים נוטים לבלוע שטויות מגולגלות בכל מיני מיתוסים. הביקורתיות המערבית היא כלי שבלעדיו היתה החברה שלנו עוד תקועה בימי הביניים – אבל מצד שני אתיקה נוסח קאנט איננה מעמיקה כלל להבין את הבעיות הנסתרות שלנו – ולא לחינם כבר תפס לאקאן שהנאציזם קם דווקא על רקע אותה אתיקה קאנטיאנית-גרמנית ("קאנט עם סאד"). והדוגמא הכי מדהימה היא דווקא זו של היידיגר שבלע את גלולות המיתוס הנאצי בלי בעייה ואף לא התחרט על זה מעולם.
      תאר לך: לו היידיגר היה תופס לרגע לעומק את מה שאמר בודהא כבר במאה ה6 לפנה"ס – הרי אז הוא לא היה יכול לרגע ליפול למלכודת הזאת – ואם כן הוא היה מתחרט בלב שלם.
      אדמיאל

      • אדמיאל יקירי,
        בדיוק היה לי דיון עם סיגל ב"טובע, הוא נושם" שמככב בו נרקיס – על אהבה עצמית.
        הסכמנו שם שאהבה עצמית היא תנאי הכרחי לאהבה בכלל. "אהבה"- לא במובן המוטעה של ביכור עצמך על פני האחר – השם הנכון לזה הוא פחד. אלא במובן האמיתי של אהבה – שממלאת ועוברת את גבולות האני אל האחר.
        במובן הזה, "ואהבת לרעך כמוך" אינו ציווי אלא ציון עובדה בחיים. אנחנו תמיד יכולים לאהוב את רענו רק במידה שאנחנו אוהבים את עצמנו. ואני חושב שגם ההפך – שנאה, עוינות ופחד – גם הם כמידתנו.
        אני מסכים אתך שקאנט הוא המקום שבו האתיקה המערבית נתקעה לכמה דורות (אפילו מכשול הקריאה בו אומר משהו) אבל ישנם הוגים בני זמננו שחקרו את מבנה הנפש באופן מעמיק ורציונלי עם מסקנות שימושיות לגמרי. כך למשל לגבי הנ"ל מה שאיין ראנד הבינה לגבי "אגואיזם" אפשר למצוא באופן מקיף עם מתודות מעשיות אצל רון האבארד.
        כללית, אני "מאמין" רק במה שאני יודע, כלומר, למה שבחנתי לי הלכה למעשה – כי החיים אינם תיאורטיים. לכן, עד כמה שאני מבין, התודעה האנושית כל כך יותר מורכבת, שהתיאור של האגו כישות נפשית שלמה ואחת, ואולי אף כאילו נפרדת לעצמה, יש בו סכנה למי שינסה ליישם זאת ו"להילחם" בה.
        באופן כללי, מה שחשבתי עליו פעם כ"אגו" הוא מין קונגלומרט פרימיטיבי של התנסויות כואבות שיצרו מנגנוני תגובה אירציונליים. ההגיון אומר בדיוק מה שאמרת על חיבורנו למעגלי הקיום הסובבים אותנו – משפחה, חברים, חברה, המין האנושי, החיות, העולם והתודעה הגדולה.
        במלים אחרות – אילו היינו רציונליים היינו לוקחים כמה שיותר אחריות על המעגלים האלה.

  8. מוטי גלדמן

    אדמיאל, הצילום נהדר. מטאפיסי כמובן. אכן נראה לי שהיכולת לראות את הזולת באחרותו האינסופית בלי חציצת הצרכים והפחדים היא משימת חיים גדולה. לא מכבר כתבתי שיר בו טענתי שאני הולך ערום כבר שנים, כנביאנו ישעיה, כדי להביא מישהו כלשהו להכיר אדם אחד לפחות.

    • אדמיאל קוסמן

      מוטי, תודה מקרב לב. אני לא יודע איזה אדם (אפילו אחד) אתה רוצה לשנות, שיצליח לראות משהו – אני את עצמי לא מצליח – ואני הולך עוור בעולם – אז בטח שלא אצליח לפתוח את העינים של אף לא אף אחד אחר. כי איך עוור יפתח את עיניו של עוור אחר? העולם הזה נראה לי לפחות כמו הציור המפורסם על קבוצת העוורים של ברויגל. אדמיאל

      • מוטי גלדמן

        אדמיאל. נראית לי מוגזמת מאוד הצהרת העיוורון שלך. כל אדם יכול להתקדם לא מעט אם הוא ממתכוון לפתח בעצמו עמדה אמפתית כלפי הזולת. האמפתיות תלויה בהתכוונות. האמפתיות גם לעולם אינה מאפשרת להכיר את הזולת במלאות אבל אפילו הכרה חלקית היא כבר משהו. כפסיכולוג משך שלושים וחמש שנה עברתי
        כברת דרך גדולה בפיתוח היכולת להכיר את הזולת.

        • אדמיאל קוסמן

          אוקיי מוטי, תודה על ההערה. יש רגעים כאלה ויש אחרים – אתה בעצם צודק כשמסתכלים על זה מזוית אחרת, ובעצם, הרי הרי גם אופטימיות וגם פסימיות שייכים רק לפטפוט האנושי הריק ולנסיון למצוא כללים וקביעות ואחיזה במה שהוא מטבעו אניצ"ה גמורה – והוא תמיד גם זה וגם זה. אדמיאל

  9. נהניתי לקרוא אבל לא ממש הסכמתי. כשהבן שלי חולה אני לא מרגישה שאנחנו חולים. האם זה בגלל שאני אמא פחות טובה? אני מבינה שהבן שלי חולה ,ואני מטפלת בו במסירות, באותה מסירות שהייתי מטפלת בגור חתולים קטן, או אפרוח זעיר.
    בנוסף, את ילדיי אני אוהבת כעצמי, אבל הם לא עצמי, הם עצמם.
    מאוד נחמד ,שהבעל הרגיש שכואבת להם הרגל אבל לדעתי, כשכואב לו הוא פחות ממוקד בלעזור לאישתו ,כי קצת כואב לו וכאב זה מעצור.
    לגבי האגו-כמו כל דבר אחר הקיים בנו, אין צורך לשים דגש על האגו בנסיון להפטר ממנו…הוא חלק מהאדם כמו גם האהבה והשינאה, השמחה והעצב, השלווה והשיעמום…אנחנו בוחרים מה להעצים בתוכנו וניתן להעצים את הענווה, חושבת שמלחמה באגו רק מעצימה אותו ,וקבלת האגו כעובדה קיימת ,היא הדרך הנכונה יותר לענווה. אינני יודעת במה אני מאמינה משלל הדתות ,אבל יודעת שביהדות יש הוראות וציוויים שמדברים אלי בגובה העיניים ויכולת ההבנה שלי ,ואז אני מרימה עיניים ומגלה שאולי היהדות היא כזו, אבל לא הפרשנות שעל פיה חיים אנשים. אז אני יוצקת תקווה לתוך אמונה כלשהי, ובאמת מקווה שלפחות לעצמי היא הנכונה.
    המשך יום נפלא.

    • אדמיאל קוסמן

      סיגל, תודה על הנקודות למחשבה. היו פה הרבה דברים לא פשוטים בתגובות וכדאי להשאיר גם דברים פתוחים למחשבה בעתיד, רק הערה אחת: את לא אחד עם הבן שלך כשהוא חולה אבל את גם לגמרי לא רואה אותו כאובייקט זר לך שהחיים הלבישו עליך והוא עליך רק לטורח ולמשא.
      אם זה לא היה הבן שלך אלא מישהו זר שממשרד כוח אדם התקשרו וביקשו שתשמרי עליו בתשלום לפי שעות – אז היתה לך הרגשה אחת לגמרי.
      אבל אם זה הבן שלך – זה מין מצב ביניים, שאפשר למתוח אותו יותר לכיוון של הזרות – ואז יש קרע, ואפשר לקרב אותו אל האמפתיה והקשב ואז יש אינטמיות.
      אז אם תקחי את המשל של ה"בן" שלך כלפי כל אדם, אפשר יהיה להבין יותר טוב מה שביקשתי לומר. אם לא היה לנו אגו לא היינו מבדילים בין הקרוב לנו ל"אחר" והזר – היינו עושים אז שיקולים ענייניים אחרים: למי לעזור בעדיפות גדולה יותר וכו" – אבל לא שיקולים של האגו.
      הסיפור על אריה לוין היה לצורך המחשה בלבד. הוא כמובן פואטי מדי בשביל חיי יומיום שלנו.

      אדמיאל

    • אדמיאל קוסמן

      ועוד הערה סיגל, מעניין שאחד הטיעונים המרכזיים של הפמיניסטיות המודרניות הפוך בכיוונו לטענה שלך.
      אדיאן ריץ, למשל בספר הקלאסי שלה "ילוד אשה", מנסה להסביר לגברים "האטומים" מה זה להיות אשה, דווקא בנקודה זו שהיא חווה את החיים אחרת מגבר:
      ריץ", אומרת שם שם (עמ" 92 ואילך) שכאשה, היא לא חווה את גופה בנפרד ובמנותק מן העולם שסביבה, כפי שגבר חווה זאת. היא מדווחת על מצבים שבהם היא חשה "הינמסות של חומות הבשר […] טשטוש הגבולות בין גוף לגוף" (עמ" 93).
      כל טוב, אדמיאל

      • כן. זה מוכר לי העניין ההפוך הזה. נדמה לי שמהרגע שניתקתי את עצמי משיוך לקבוצות ,יוצא שאני נשמעת הפוך בדברים מסויימים. אני כותבת על מסירות של אם. יש בה יותר מהחמלה ופחות מההזדהות. יוצא לי לטפל בילדים בעת חוליים שאינם ילדיי ,ההבדל היחיד שאני יכולה לזכור הוא שיש בי פחות פחד. כשילדיי חולים אני פוחדת וחייבת להתרחק טיפה על מנת לטפל בהם במקצועיות ובחכמה.
        היו פעמים שילדיי התלוננו שאני אוהבת ילדים אחרים יותר. זו הייתה מעין סחיטה רגשית מתוקה של ילדים ותמיד אמרתי להם שאני אוהבת אותם שונה. אוהבת את ילדיי אהבה עזה ,אולם לא אוהבת ילדים אחרים פחות.
        בנוסף, אינני יכולה לדעת אם אני כאישה חווה את החיים אחרת מגבר ,כיוון שנשים לא יודעות מה זה להיות בתוך גבר ,וגברים לא יכולים לחוות מה זה להיות אישה , בדיוק באותה מידה.
        לדעתי, אפשר להכיל הכל כולל אגו, אפשר להיות הכל כולל פמיניסט, אפשר להאמין בכל כולל באל אחד אבל חשוב שהכל יהיה במידה ובאופן נשלט. חושבת, דרך עיניי ה-אולי הפוכות, שלא היה צורך בפוסט הזה או בשיחה הזו לו המידות והמינונים היו תחת שליטה ובקרה.

  10. רשימה חכמה ורגישה
    והצילום… כמו הצל של הרשימה, כמו נדבך שמוסיף המון.

  11. אהבתי.
    "הם יודעים שהאירועים בעולם הם מעין חלום רע שאנו הוזים", רע? חלום יכול להיות רע? מיהו זה ששופט?
    הסיפור בסוף נפלא
    וגם הצילומים. אוהבת את צילומיך בכל הפוסטים.

  12. saungsantoso.com
    사람들이 곧 떠날 것을 보고 Ma Wensheng은 "전하"라고 어쩔 수 없었습니다.

  13. hihouse420.com
    많은 사람들이 관심을 기울이지 않았지만 Zhu Houzhao가 친숙하다고 생각했습니다.

  14. smcasino7.com
    Zhu Houzhao는 팽이처럼 발이 땅에 닿지 않고 바쁩니다.

  15. pragmatic-ko.com
    몇몇 의대생들이 약 상자를 등에 지고 서둘러 왔다.

  16. yangsfitness.com
    그러나 이때 류진이 느낀 것은 행복감으로 가득 차 있었다.

  17. lfchungary.com
    "…" Fang Jifan은 "아니요, 그냥 이해가 됐어요. "라고 불쾌하게 말했습니다.

  18. lfchungary.com
    이 사람은 갑자기 사라진 것 같았습니다.

  19. smcasino7.com
    Zhu Zaimo는 침착하게 말했습니다. "하지만 … 내 멘토는 Fang Jifan입니다 …"

  20. dota2answers.com
    날아가는 공이 하나둘씩 목표 방향으로 날아가기 시작했다.

  21. parrotsav.com
    "바오정이 사위야?" 리동양의 눈이 빛났다.

  22. mersingtourism.com
    Hongzhi 황제는 등 뒤로 손을 잡고 일어 서서 매우 불안한 표정으로 "전화하십시오."

  23. chutneyb.com
    "아직도 Sanbao 내시를 알고 있습니까? "Zhu Houzhao는 책상에 누워 있습니다.

  24. jelenakaludjerovic.com
    따라서 의학의 제도적 혁신도 나타나기 시작했습니다.

  25. mikschai.com
    Dali Temple, Honglu Temple, Hanlin Academy, Metropolitan Inspection Academy, Shuntian Mansion 등 다양한 부처 …

  26. mega-slot1.com
    Zhu Houzhao는 Jingcha에 전혀 관심이 없었고 Liu Jin이 두더지 언덕에서 소란을 피우고 있다고 느꼈습니다.

  27. parrotsav.com
    내 IQ를 모욕하는거야? 황제가 당신에게 학자라는 칭호를 주겠다고 칙령을 내렸습니까?

  28. ttbslot.com
    Zhu Houzhao는 그들을 무시했지만 즉시 1 번 마차로 돌진했습니다.

  29. qiyezp.com
    Fang Jifan은 앞으로 나아가 경의를 표했습니다. "전하, 또 몸이 안 좋습니까?"

  30. sandyterrace.com
    크랙… 크랙… 사방에서 무수한 부츠 소리가 들려왔다.

  31. sandyterrace.com
    Hongzhi 황제는 Fengtian Hall에서 손을 등 뒤로하고지도를 응시했습니다.

  32. fpparisshop.com
    このテーマについての深い洞察がとても気に入りました。良い仕事を続けてください。

  33. qiyezp.com
    이렇게 생각해보면 이… 서산학원은 정말… 좋다.

  34. toasterovensplus.com
    このブログはいつも私に多くを教えてくれます。感謝しています。

  35. sandyterrace.com
    하지만 돋보기로도 열기구는 보이지 않았다.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאדמיאל קוסמן