על אלוהים, על אנשי האלוהים: "הרגל שלנו כואבת"/ אדמיאל קוסמן

 

 

 

 

 

*

לדבר על אלוהים – זאת משימה בלתי אפשרית.

אפשר לצעוד אולי בזהירות רבה מסביב למילה, אך במילה עצמה אי אפשר לגעת ובוודאי לא במה שמסומן מאחוריה.

מוטב לדבר על מה שניתן לגעת בו: על האפשרות הרוחנית למשל, וגם כאן כדאי להיזהר.

מוטב לדבר על הפריצה אל מה שאיננו חומר בקיום הפנימי שלנו, אל מה שאיננו כפוף לחוקי הסיבה–והמסובב. דהיינו: האמונה.

ומוטב אף לדבר על הסימן הבולט ביותר שלה: פתיחת הלב לזולת.

ועוד יותר טוב לדבר על אנשי האלוהים. אנשי האלוהים – ולא "אלוהים" עצמו – שיוותר לעולם עבורנו מונח פָּעור, פתוח כמו "חור שחור".

 

 

*

 אבל גם כאן, בדברנו על "אנשי האלוהים", ניתן להיכשל בקטנות.

בתנועה זעירה ולא זהירה, במעידה של הרף עין: עלבון שחודר כחץ מורעל, שנאה, קנאה – וכבר רחוקים אנו מאותם "אנשי אלוהים".

אני ראיתי תמיד את המסע הרוחני כמסע מסוכן מאוד, מלא חתחתים, מבהיל למדי. שהרי גם הנוסע הנועז והמוכשר ביותר צריך שיצטייד בשתי תכונות נוספות: זריזות וסבלנות אין קץ.

באומרי זריזות כוונתי לסוג העירנות הנדרש מצייד, מלוחם העומד מול אוייב המאיים להורגו.

אך שימו לב: במסע הזה הכל הפוך: האוייב איננו יכול להיות לעולם אוייב חיצוני, אלא רק – אך ורק – האוייב פנימי.

אוייב זה הוא תמיד אחד ויחיד – אני עצמי. האגו.

אני עצמי מסתיר בעצם קיומי, כמרכז אגוצנטרי, מעצמי – את האפשרות להיות לאיש אלוהים.

 

*

 לכאורה אין פשוט מזה: רק את היישות הזאת הקרוייה "אגו" צריך להזיז – והכל מתבהר.

אבל מתברר ללוחם – שהיישות הזאת כבדה מהרים וגבעות. שהיא חמקמקה יותר מהרוח.

כמה אנשים על פני האדמה הזאת יכולים באמת ובתמים להקדיש את חייהם למסע הזה, שמסלולו לעולם בתוך הדרמה המתחוללת במרכז הפנימי שלהם?

כמה אנשים יכולים לראות בבהירות כיצד האגו הזה מתנפח ומתכווץ אלפי פעמים במרוצת היום, עם כל דבר שבח או עלבון?

כמה אנשים יכולים לראות כיצד העולם כולו נחרב וקם רק מתוך ספירה פנימית זו, שהיא המקור לכל הבעיות האנושיות?

כמה אנשים יכולים לראות עד כמה ריקים הדיבורים של הדתות (או הפטפוט האקדמי, ובכלל, כל הפטפוט האנושי, שאיננו אלא "שיחת סלון" אחת מתמשכת), הנראים מנקודת מבט זו כאוסף ענק של סיסמאות נבובות – אם בסופו של חשבון עומדת מאחוריהן אותה יישות אגוצנטרית המניעה אותנו, כולנו, כמו בתיאטרון בובות? – מעטים מאוד. אין ספק.

יחידי סגולה אלו, הם ה"לוחמים" העקשניים, אלו שכינתה המסורת היהודית "ל"ו הצדיקים" – הם הם אלו שבזכותם מתקיים העולם.

אלו יחידי הסגולה הקיימים מחוץ לפטפוט האינסופי של מקרי החיים: העיתונות, הפוליטיקה, בעיות היומיום הקטנות והגדולות.

אלו השומעים כל הזמן, גם בחגיגות השמחה וגם בבכי האבלים, את מה שרבי נחמן מברסלב כינה (ואדוארד מונק תיאר בציורו הידוע): הצעקה האינסופית של העולם.

אותה צעקה, באותו טון, היוצאת מכל נקב של החיים.

והם מזהים מיד את המקור: האגו.

הם יודעים שהאירועים בעולם הם מעין חלום רע שאנו הוזים.

 

*

וסימן ברור ניתן לתת בהם כדי לזהותם: הענווה.

יתרה מכך: שפלות הברך.

 

*

אין בכך כדי לומר שהם אינם מצויים בקשר חם ואוהב עם העולם עצמו, עם בני האדם העומדים מולם – אלו היוצרים בגעשי מוחם את הזרימה המבולבלת של נהר העולם, אלו שעשויים בעצם רק ורק מחומר מונוטוני אחד, מחומר האגו.

הזיקה של אנשי האלוהים אליהם היא זיקה מלאת-מעורבות ואין בה כלל הסתייגות או ביקורת רעה, בדיוק כפי שהאם ניגשת לטפל בבנה הסובל מסיוטי שינה.

האם הטובה היא אם הנכונה, זריזה וערה – גם בשנתה – למצבו של התינוק באשר הוא. היא איננה צופה בילדה הסובל "מבחוץ", היא מצוייה תמיד עבורו. היא איתו.

כך אנשי האלוהים, אלו רואים בבהירות את המערבולת הזאת הקיימת בדעתם הטרופה של אלו החיים סביבם והנחשבים ל"נורמלים" – והם "מחבקים" אותם כפי שמחבקים אדם הסובל מסיוטים.

 

*

אסיים בסיפור קצרצר על "לוחם" אחד שכזה:

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין.

מסופר, שכשסבלה אשתו מכאבים ברגלה שמאלית, לקח אותה רבי אריה לוין לרופא, ופתח ואמר, בתמימות מלאה כדרכו: "הרגל שלנו כואבת".

הנה כאן, בחדר הטיפולים, ברגע נדיר שכזה, מבצבץ אותו אלוהים נסתר.

 

 

 

 

 

צילום: אדמיאל קוסמן, כל הזכויות שמורות.

הרשימה המתפרסמת כאן היא נוסח מורחב של רשימה קצרה יותר שהתפרסה במוסף הספרות של ידיעות אחרונות