מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
אי אפשר לנשום מרוב תרחישי אסון. אחרית הימים פושטת ולובשת אינספור צורות: מטאורים תועים, התחממות גלובלית, התמעטות המשאבים, צירי רשע, מרוצי חימוש, כורים גרעיניים זעירים, פצצות חדשות, וירוסים מתוחכמים, חיידקים אלימים, מלחמות קרות, מלחמות חמות, תבונה מלאכותית, רובוטים עם תודעה. מאיפה מגיעה הכמות הבלתי אפשרית הזו של אימה? מה המקור שלה?
כשחושבים על הנושא מוצאים סתירה. מצד אחד, חישובי קיצים אפשר למצוא כבר בתרבויות עתיקות. ומצד שני, בכל תולדות האנושות לא היתה אפוקליפסה אחת לרפואה. כלומר, אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו הרי זה שהפחדים מפני הסוף המוחלט נידונים להתבדות.
אני חושבת שאת חישובי הקץ הקדמוניים ניתן להסביר ביחס לתקופה שבה נוצרו. ביהדות הם התחילו לצוץ על רקע החורבן. הפחד של העמים הנורדיים מפני דמדומי האלים נבע ללא ספק מן החיים בארצות שבהן השמש נעלמת לתקופות ארוכות והלילה מתארך. אפשר להגיד שבסך הכול מדובר בנטייתו הידועה של האדם להשליך מגורלו הפרטי ומניסיון החיים שלו על התנהלות המציאות. אם הקיום שלי מאוים, אומר האדם לעצמו, אז מה מבטיח לי שהיקום עצמו לא בסכנת הכחדה?
נניח שזה הסבר מספק. מה לגבי ימינו שבהם חרושת תרחישי הסוף רק הולכת ותופחת? הספרות, הקולנוע, תרבות הפופ, כולם לוקחים בה חלק.
לפני כמה שנים שמעתי הרצאה של מבקר וחוקר הקולנוע ניסים דיין. הוא טען שהקולנוע ההוליוודי לא מציג אוטופיות, משום שהתפיסה הכללית היא שהמציאות האמריקאית היא סוג של גן עדן, ולכן דברים יכולים רק להתקלקל.
זו נראית לי טענה מעניינת שאפשר להרחיב. ייתכן שכל הדיבורים על הקץ המתקרב הם ביטוי לחרדה שהמציאות, שנראה לנו שטובה ממנה כבר לא נמצא, עומדת להתקלקל. יש לנו את הדגם של החיים הרצויים, חיי הרווחה והשפע של המערב. בכל שינוי טמון איום. הראו לי פיתוחים של טכנולוגיה רפואית חדשה ואסביר לכם כיצד היא מבשרת את האבדון.
מטרתם של הדיבורים אינה רק להתמודד עם החרדה. הדיבורים הם גם צורה מסוימת של לחש הגנה. בגיל תשע נתקפתי בהלה שכל מי שאני מכירה עומד להסתלק. ובמשך שלוש שנים העליתי בדעתי את כל הדברים החשוכים שעלולים לפקוד את מי שאני אוהבת, האמנתי שבכך אני מחסנת אותם מפגיעתה של הרעה. כי בעצם המחשבה על האסונות אני מבטלת אותם.
בגיל שתים עשרה הבנתי שהאסונות מתגנבים בדרכים הכי טרופות ומחוסרות הגיון. לכן נדמה לי שאם תכליתם של תרחישי הקץ היא להגן מפני נוראות העתיד, עלינו להגות באפשרויות הפחות מתקבלות על הדעת. אז הנה תרומה קטנה שלי למניעת סוף העולם:
סוף העולם יתחיל בטבח נועלי הסנדלים. אחת מעננות החמסין הרובצות על תל אביב באפריל תזדרזף. לפתע יובישו עצי האדר המושתלים במדרכות, ועליהם הכמושים יומטרו, כבדים מלחות. מכל מטבח חנוק, מכל קיטון בישול עשן, יגיחו שפים ועוזרי שפים, אשפי תנורים ומשרתיהם, חגורים סינורים צחים, חמושים בסכיני חיתוך, וברק הלהבים ימלא את האוויר. והם יזנקו על צווארים, וישספו. וטכנאי הכבלים החמושים במקדחים יעזבו את משמרתם, ירדו לרחובות, לנקב גולגלות. ובבתים יתגוללו אמהות מאופרות על ילדיהן. והם, הקרבנות החפים, יצנחו להתבוסס במבועים של דם, בעורקים שפוכים, וכפות רגליהם המסונדלות, הלחות מזיעה, יפרפרו לרגע בעווית אחרונה בטרם ישמטו לארץ.
החמסין טעון מטען רצחני, בזה את צודקת. אבל איך את בדיוק מתמודדת עם זה? האם ביטויי השנאה והכעס האיומים האלה בכתב מונעים ממך להיות עצבנית, או רק מלבים את הזעם שלך? בקיצור: איך את מרגישה אחרי שאת כותבת טקסט שוטף דם כזה?
Ori,
I think we have more in common than I first thought. I have a brown envelope you may want to take a look at. When Alma is sleeping try knocking on my door. I think we may be able to help each other.
עלמה ישנה. טוק-טוק.