מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה

מתי אוכל לצאת לרחוב, לעלות על במה בכיכר ולצעוק, הו, הניחו לתיבות הדואר שלי, שועלים מחבלים מאוסים, ואל תפטמו אותן בכרטיסי הברכה החינניים עד קיא, עם אבק זהב ואיחולים חלולים. ואתם המעצבים הגרפים, תיפח רוחכם עם המשלוחים הדיגטליים המביאים אותה בהגנבה-שאף-משרד-אחר-לא-חשב-עליה-שיואו. מדוע אתם נלהבים להטביע זה את זה בצַפֶּרֶת ושַפֶּרֶת פרחוניות, בסלסולים ומלמולים. אני סופרת את שנותיי על פי מניין ...

    איני חובבת גדולה של עיבוד ספרים לסרטים, ואני סובלנית עוד פחות כלפי עיבודים קולנועיים של ספרי מופת לנוער. הקסם מתפוגג על המסך. תמיד מתקבל רצף סצינות נעדר חשמל. אבל ייתכן שזה קשור לחוט הנוסטלגיה המשוך על יצירות אלו. קראתי בהן בתור ילדה, וכוחן הגיע להן מפעולתן של המילים, מפיתולי התחביר, משרטוט האותיות על הדף, מהתמשכותם של המשפטים זה ...

  מה היא חשבה לעצמה סילביה פלאת' הזאת כשהיא כתבה בשיר "ליידי לאזרוס" על חזרתה מן המתים: "פעם בעשור / אני מצליחה – // מין נס מהלך"? האם היא מצפה לתשואות של קהל העומד ומביט בה מבצעת את תעלול ההתחיות? במה עוד אנשים יתגאו, שהם אוכלים ביצה לארוחת בוקר פעם בשבוע? זוזי הצידה, גברת, אני רוצה להגיד לה. כי אני ...

  אמש שוטטתי בחנות ספרים ובאגף ספרי הילדים נערמו לגובה הרב ביותר עותקים של הספר "שרשרת זהב". שירי מופת לילדים, זו כותרת המשנה. ואכן מדובר באוסף של שירים נהדרים ברובם, שאיורים יפהפיים, מעשה ידי בתיה קולטון, מלווים אותם. ובכל זאת, אחרי שקראתי אותו מכריכה לכריכה סגרתי אותו בזעם והחלטתי להחזירו ולתבוע את כספי. מילא שלכל אורכו טורחת העורכת נירה הראל להדגיש ...

  אז מה אם קיץ ותל אביב נגועה באור שלא יפוג. אצלי שוב הם באים, ימים שסריג של אוויר זכוכיתי צונח סביבי. ואני קטועה מן החיים. מסוגלת רק להביט: עלמה מציירת, קוראת, מאבדת סבלנות. ברק, בעלי, יוצא ונכנס, מדבר. הכול זוחל אלי, נוקש על המחיצות ואז נסוג. איך בכוחם לפעול, אני שואלת. אני מוכרחה לקום ולשטוף את זה מעלי. או לנוס מכאן ...

הייתי בת עשרים ושתיים והתבוננתי במרצה שלי לפילוסופיה. הוא היה מן הטיפוסים שכל מה שאפשר ללמוד עליהם, אפשר לקלוט כבר במבט ראשון: גבר מוצק, לא גבוה במיוחד. הבוהק השחור של שיערו וזקן התיש שלו עז מכדי שיהיה צבעם הטבעי. משקפיים, כמובן, עיניים חומות, חסרות מנוחה. הוא דיבר בקול מתון, לא מתאמץ, מודע לעליונות שלו, מדי פעם הדגיש מילה נדירה יחסית, ...

כשאני כותבת על אחותי עפרה, אני מתפתה להשתמש בזמן עבר, אני נמהרת להגיד אחותי עפרה היתה  – הו, עפרה, עפרה, אני יודעת שאת קוראת את הדברים ושואלת את עצמך, מדוע איני מתקשרת, מדוע איני עונה כשאת מטלפנת. אבל עפרה, הדיבור הוא שקר. הדיבור פנים אל פנים הוא מראות ומילים מתורגמות לצלילים, האוויר רוטט, עפרה, ואז גליו מכים על עור התוף, ...

  1. לא ברור לי איך התאהבתי בשירה של ויליאם קרלוס ויליאמס. מעל המזרקה של אגם בכיכר דיזנגוף התאדו דמדומים. להבה פצעה את הזרימה הסתמית של המים, את הצבעים המגוחכים. האוויר היה צפוף ועמוס קרבה. כל מבט היה אלים כמו מגע. מה עוד? התאהבתי בוויליאם קרלוס. הכיכר הייתה ריקה, נכונה לשינוי עצום. אישה אחת הבליחה כמו איתות של פנס: מקרטעת, ...

    החלונות בבית פונים למערב. יש בזה הגיון אדריכלי מסוים, אני מניחה. עם כל התלונות על תל אביב החיה בגבה לים, מישהו בכל זאת חשב על זכוכיות הנצבעות בשקיעה. יש בזה גם סמליות שטורדת את מנוחתי. מדוע שהמבט יפנה תמיד מערבה. לנצח אל המערב. האלפים, בני העם היפהפה, האצילי של טולקין, הגיעו מהמערב ושבים אליו בתום עידן הקסם. מערבה ...

פילוסוף אחד מספר על יונה. היה היתה יונה. והיא אמרה לעצמה, אשמתו של החיכוך היא שאינני עפה מהר יותר. מה, אלמלא החיכוך, התנגדות האוויר, הייתי חוצה את כל החלל בטיסה. ולא ידעה היונה, בלא חיכוך אין תנועה. אני היא היונה הזאת. מורה להיסטוריה מביא כדוגמא את האיכר שסבר שהמזון הוא מקור התמותה. הוא מרגיל, כך חשב, את הבשר להתחלף. אבל ...