מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
לפני שנים, לאחר שבחור שאיתו חייתי עשרה חודשים נטש אותי לאנחות, תרגמתי לעצמי את הסיפור "מלכת השלג" של הנס כריסטיאן אנדרסן. מאנגלית תרגמתי, את הגרסה המלאה. באותם ימים של היעזבות, היה קטע אחד שחזרתי אליו ללא הרף. הרגע שבו קיי נפרד מגרדה. כזכור, הילדה-נערה גרדה היא גיבורת הסיפור, וקיי הוא חבר נפשה מינקות. בעינו של קיי ובלבו ננעצים רסיסים של מראה מכושפת, שיצר אחד השדים בניסיונו להחריב את מלכות השמיים. ומן הרגע הזה קיי יכול לראות רק את הקר והמכוער שבעולם – שהרי לצורך זה נוצרה המראה המכושפת, לשקף עבור דרי השחקים את עולמם במהופך. לכן, קיי אינו יכול לאהוב את גרדה. הוא הולך שבי אחר יופיים של פתותי השלג, אחר תחכומם. בשבילו הם מעניינים יותר מפרחים אמיתיים. לא עובר זמן רב ומלכת השלג מגיעה בכרכרתה, עטופה פרוות, ולוקחת את קיי אל ארמונה. גרדה יוצאת לחפש אותו.
אני מעולם לא הייתי מן הנשים המחפשות. לא האמנתי בהן, לא האמנתי לנערות הנוסעות עד קצות הארץ לתבוע את אהבתן. וכך, גם כשתרגמתי את המשך הסיפור, לא התעמקתי בדרך הייסורים של גרדה, ובבואה לארמון השלג, וכיצד הצילה את קיי.
אני מעולם לא הייתי מן הנשים המחפשות. לא האמנתי בהן, לא האמנתי לנערות הנוסעות עד קצות הארץ לתבוע את אהבתן. וכך, גם כשתרגמתי את המשך הסיפור, לא התעמקתי בדרך הייסורים של גרדה, ובבואה לארמון השלג, וכיצד הצילה את קיי.
אבל אתמול שבתי לסוף הסיפור: את התרגום שלפתי מן המחשב, וערב ערב הקראתי פרקים ממנו לבתי עלמה, בבחינת "כזה ראי ואל תעשי". לעגתי לגרדה. אבל עלמה הייתה מוקסמת מן הפרקים האחרונים, מוקסמת ממלכת השלג עצמה, שעליה לא נתתי את דעתי יותר מדי. מי היא היתה?
אנדרסן לא מפרט יותר מדי לגביה. היא מופיעה בסיפור כך: קיי רואה גברת. היא מדברת אליו והוא יודע: "זו היתה מלכת השלג". זהו. כאילו היתה ישות מוכרת, כוח טבע, שקריאה בשמו מספיקה. וכך היא מתפקדת בסיפור. היא יוצאת לצנן את הרי געש, לקרר את העולם.
אבל יש לה משמעויות מטפוריות רבות: היא היפוכה של גרדה – בוגרת, יפיפייה, קרה כמוות. ואילו גרדה היא נערה קטנה – תמיד דימיתי לי אותה עכברית משהו, בעלת חוש אפנה רע במיוחד, חגורת שק – שכוחותיה בטוב ליבה ובחמלה האדירה שלה. היא האידיאל הנוצרי. ומעניין לראות כיצד אנדרסן מיישם בתמימות את התמורה שחוללה תפיסת העולם הנוצרית במונחים היוונים. היוונים הרי זיהו את המוסרי עם היפה (מבחינה גופנית) ועם האמיתי-התבוני (השגה שכלית). ואילו אצל אנדרסן, כמו אצל נוצרים אדוקים רבים – התבונה מזוהה עם הכיעור, והמוסרי משודך דווקא עם שפלות הרוח, העוני, הענווה (שבעיני היוונים נתפסו כהשחתה של האנושי). שמש החסד הנוצרית מנוגדת לשמש התבונה של סוקרטס; התבונה אינה מקור חום וחיים, אלא משב פרצים מקפיא המשבש את המידות הטובות.
כשגרדה מגיעה לארמון של מלכת השלג זה מה שרואות עיניה: "קיי הקטן הכחיל מרוב קור – אכן, כמעט השחיר… הוא הזיז הנה והנה פיסות חדות של קרח דק, מחבר אותן זו לזו בדרכים רבות; הייתה לו מטרה בכך… זה היה משחקה הקרחוני של התבונה. בעיניו נדמו צורות אלו חשובות ומרשימות … הוא הניח את הצורות במטרה ליצור מילה – שמעולם לא הצליח ליצור – המילה 'נצח'."
כלומר, קיי מנסה להשיג את הנצח באמצעות המשחק הקר של ההיגיון, באמצעות אמנות שמוכפפת לו. אולם הישועה שהוא מבקש, כפי שמתברר מאוחר יותר, מושגת דרך החסד והחמלה שיש לגרדה.
החידוש של אנדרסן, הבנתי רק אמש, אינו רק ביישום המדוקדק של התפיסה הזו, אלא בהוספת המיניות למשוואה: מלכת השלג היא האישה האחרת – הפתיינית, הקורעת גברים מאהבתם הצנועה בהבטחות שווא. והמיניות שלה קרה, מרושעת, תבונית.
שנים אחר כך הלך בדרכו ק. ס. לואיס בספרו "האריה המכשפה וארון הבגדים" והציג מלכת שלג אחרת, ג'אדיס, הנחש בגן עדן, השטן, וגם היא מפתה בקסמי הכפור שלה נער קטן ומשכנעת אותה לבגוד באחיו ובאריה אסלן, שהוא ישו הנולד מחדש בגוף של חיה, והוא כולו טוב וחמלה ואור.
איני יודעת מדוע הצגה זו של מיניות נשית כל כך מערערת אותי. אולי משום שאני מעדיפה לחשוב על אבנר, הקיי שלי, לכוד בין זרועותיהן של נשים חושניות, בתאוות בשרים, עם סיכוי כלשהו לראות את העולם כהווייתו, ואף שבגד בי, יש לו גאולה: הוא אינו ישוב בארמון של שלג, כחול וקפוא, ואין מי שתבוא לשטוף בדמעותיה את רסיסי הקרח מליבו ועיניו.
איזה יופי. תודה על זה.
מפתה להעלות את הניגודים בין גרדה לבין מלכת השלג, אך עוד יותר מפתה לברר את הדמיון בין השתיים: מלכת השלג אינה אוספת את קיי באקראי, היא באה לקחת אותו. כלומר בבסיס הסיפור נערכים למעשה שני מסעות, אחד מהם גלוי ומסופר ואחד מהם סמוי. כל אחת מהנשים עורכת את המסע שלה אל קיי, דהיינו שתיהן נשים פעילות בעולם.
כל אחת מהן מציעה לקיי דגם אחר של זוגיות – האישה הבוגרת, החורפית, אינה פורה כמו האישה הצעירה, החמה, החיה, הרגשית. משמעות ההיענות לפיתוייה של האישה הבוגרת היא מוות, בעולם המחייב הקמת משפחה והעמדת צאצאים. מלכת השלג לא תעניק לו ילדים, היא מעוניינת להקפיא את קיי, כדי להופכו לדומה לה. גרדה מעוניינת להשיב את קיי להיות מי שהיה, לדומה לה. קיי הוא שדה המאבק הכוחני בין שתי הנשים, שני הכוחות, והוא פסיבי לחלוטין.
מי הוא קיי? קיי הוא האמן. ארמון הקרח הוא הסביבה ההכרחית לקיום יצירתו, האטלייה שלו. קיי הוא אמן הקרח. גרדה גוררת אותו משם, מאלצת אותו לוותר על ייעודו, משבצת אותו בתוך התבניות המקובלות של חיי משפחה ורגש. רבים מהאמנים הגדולים באמת לא קיימו חיי משפחה קונבנציונליים; הם הסתגרו בארמונות הקרח שלהם, רק בבידוד יחסי מחיי שיגרה משפחתיים מתאפשרת [לפעמים] היצירה הגדולה באמת. אם כך, גרדה לא הצילה את קיי מצפרניה של מלכת קרח, אלא גזלה ממנו את ייעודו האחד, שברה את הקסם – במקום שחקים, ומשחק – קיי ייאלץ להישחק תחת אבן היומיום.
אורי יקרה,
איך מתפקדת גרדה מול מלכת השלג כאידיאל מיני? הייתכן שטוב ליבה נובע מהיותה ילדה, כלומר קדם-מינית? ואם כן – האם אין זו אלה הוכחה לאידיאל הנוצרי-רומנטי שהאדם טוב מנעוריו ומזדהם רק בהמשך, כלומר, בגלל המיניות? האם יש בזה שחר בכלל? ואיך זה מתבטא בחיים שלך?
מירי, הקריאה שלך מרתקת. את מבחינה בין הסיפור כפי שמספר אותו אנדרסן ובין הסיפור כפי שהוא אירע. בין ההתרחשות ובין הצגתה. מה שגורם לי לחשוב עליו מחדש – מה המשמעות של רסיסי המראה המכושפת, ושל המרד הדמוני נגד יושבי השחקים – האם מהדהדת פה התפיסה הרומנטית של האמן? ומכיוון שמלכת השלג משתייכת למחנה של השד המורד, של האספקט המאיים של החיים, האם היא המוזה? או שמא היצירה עצמה, הקרובה תמיד אל המוות?
לוסי, אני לא חושבת שלנצרות יש אידיאליים מיניים. מבחינתה יש את המיניות, המייצגת/מייצרת את החטא הקדמון ויש את האידיאלים של הכחשת המיניות – הילדה התמימה, האם הבתולה, הזונה שטוהרה משדים.
אשר לי, אני יהודייה, וכך אני חיה, בלי להתייחס לתפיסות נוצריות.
אורי
בעיניי – כן. האמן המתבודד כדי ליצור עונה בהחלט על התפיסה הרומנטית. הוא יוצר בקרח, והיא – עשויה קרח, חומר הגלם הנדרש ליצירתו.
המשכתי להתייחס אל הפוסט שלך בפוסט משלי, שעניינו ספרי מסע בהם הגיבורה היא אישה, או, מהות המסע הנשי. את מוזמנת, וכל שאר הקוראות גם:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48627&blogcode=7587033
הרבה מלכות שלג יש בספרות. הנה אחת שאהבתי במיוחד, ליבּשֶן, מהספר של יוסי וקסמן. מלכת שלג אמתית!
"להתאהב באשה זקנה. אֶה, בחיים לא הייתי מאמין שדבר כזה יקרה לי. וזה לא שאני תיכוניסט חתיך מהסרטים והיא אנני ז"ירָרדוֹ, בכלל בכלל לא. אני בן ארבעים וקצת, מקריח, שָמן. היא בת שמונים פחות קצת. האהבה אורבת לנו במקומות הכי לא צפויים. כמו המוות. והיא יכולה להיות ביזארית כמו בסרט שוליים אוסטרי. היא אמרה שהיא דווקא מאוהבת בהתפוררות האנושית. אני אמרתי שאיני מבין. היא הציתה לה סיגריה בּרודוויי ואמרה שאיפה שנגמר הבנאדם שמה מתחיל האלוהים. זה מצא חן בעיני. היא סיפרה שהיתה בסוף החיים שלה וחזרה משמה. אני חייכתי. וקצת עיקמתי את הפה, אבל מבִּפנים, כדי שהיא לא תבחין. והיא צחקה, "למה "תה מעקם ת"פּה שלך, אמרתי מַשוּ לא רציונלי?" למזלי פֵיי משכה אותי אחריה, ליָקרנדה שלה. איפה זה הסוף של החיים?"
ליבשן היא האחרונה להיות מלכת שלג. אם כבר מלכת דראג….
היא חמה, מלאת חיים, ודפוקה באהבה.
ההפך מכל מלכות השלג.
נילי, הקטע שהבאת מעניין. אבל לא הבנתי את הקשר שלו לפוסט שלי. מדוע ליבשן היא מלכת שלג? משום שהיא זקנה ובעלת שיער שיבה? בביטוי מלכת שלג הכוונה לאופי מסוים, המייצג אם-טיפוס נשית.
מירי, תודה. הוספתי קישור לפוסט שלך בפוסט שלי.
לוסי, את לא צריכה לשאול אותי. שאלי את אחותך סוזן, העסוקה כל היום בגרבוני הניילון שלה, ומשום כך נאסר עליה לשוב לנרניה.
http://archive.salon.com/books/feature/2001/11/08/link/index.html
אם ימצא חן בעינייך, ההמשך כאן:
http://lcrw.net/kellylink/sth/index.htm
מומלץ להוריד את הקובץ הכבד יותר, הוא נוח יותר לקריאה. הסיפור נמצא איפשהו לקראת אמצע הספר.
שלום לך, בת השודדים הקטנה. תודה על ההפניה. את שני קבצי הסיפורים של קלי לינק קראתי (בדפוס) ואהבתי. הקובץ הראשון שממנו לקוח הסיפור שעליו המלצת, הוא הטוב בעיני מבין השניים.
היא לא היחידה שכתבה גרסה מודרנית ל"מלכת השלג". גם גרסתה של הסופרת פטרישיה מק"קיליפ ראויה לציון. אני ממליצה עליה בחום.
הדמות של קיי מעניינת לא פחות מהמאבק בין שתי הנשים. קיי הוא פסיבי ונסחף אחרי הדמות השלטת. בלי כל קושי הוא נוטש את גרדה לטובת מלכת השלג. אין לו שום התלבטות כשהוא שוהה בארמונה וכאשר גרדה מגיעה כדי לשחרר אותו הוא הולך אחריה בחזרה באותה קלות. האם אין לו רצונות משלו או אולי הוא מתאים את רצונותיו לאלו של הנשים בתמורה למשהו שהנשים מספקות לו. אולי קיי משכנע את עצמו שבכל דרך הוא פועל בסופו של דבר למען עצמו?