מפה להליכה לאיבוד נתיבותית הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות הישראלית החדשה
הריהו טוב? רע? בינוני? איך אפשר לדעת. החגים חולפים בינתיים מעבר למחיצת הזכוכית שלהם. בראש השנה בעלי לקח את עלמה לבית אבי בנתיבות. יומיים הייתי בגפי. אני זוכרת שקראתי. אולי לא. אולי התכוננתי במתח לקראת הפגישה עם העורכת הספרותית. ביום כיפור נשרכתי אחרי שניהם, עלמה עם האופניים שלה, וברק, בחולצה המגוהצת הדוקה על גופו העגול. אני שונאת את הצביון שיום כיפור לובש בתל אביב. מין חג חילוני. בלי מורא, בלי חשבון נפש. רק הורים– בעיקר נשים בשמלות הקיץ הלבנות המרפרפות שלהן, מלהגות לעייפה – וילדיהם נקבצים עם אופניים. תל אביב הופכת לכפר ענק לעשרים וארבע שעות.
אני את חשבון הנפש שלי מוכרחה לעשות, מאחורי הפנים הנעולים בחיוך וההנהונים וה"עלמה מתוקה תיזהרי מהילד ההוא," – חוליגן שיגדל להיות סרן בצנחנים ובינתיים מתנגש בכוח בכל ילדי השכנים – ו"הסליחה, זה הבן שלך? לא התכוונתי. איזה שליטה יש לו באופניים."
וכל העת הזו לשקול ולמדוד. סיפרתי לברק כמובן על פגישתי עם העורכת. הוא אמר, "אלה חדשות נהדרות. מתי את מתחילה לכתוב."
ואני כמובן, שוב כמובן, למה העולם הזה כל כך צפוי, שטחתי בפניו את כל הטיעונים שלי. הוא הגיב ב- ונראה לי שהטענה נוסחה אצלו מזמן, ונשמרה לרגע המתאים – "את יודעת מה הבעיה איתך? את לא יכולה לסבול סטייה אחת מהתוכניות שיש לך בראש. את רוצה שהכול יהיה בדיוק כמו את רוצה."
גם אם הוא צודק, אלה לא בדיוק דברים שכדאי להגיד בתחילתו של וויכוח – ואני, כמה הייתי זקוקה לוויכוח טוב, עסיסי, לקצת דרמה – זו שורת המחץ, התנועה ששופכת את התינוק יחד עם המים ומחסלת כל אפשרות להמשיך ולדבר.
וזה בדיוק מה שעשיתי. נאטמתי. והתחלתי לחשוב.
אתמול הסתגרתי בחדר העבודה שלי וכתבתי כל היום. וגיליתי דבר מעניין: כתיבה בשבילי היתה עד עכשיו סוג של ריחוף, של הימצאות במקום אחר, שנענה לגחמות שלי או מצד שני, סוג של תרפיה, קצת כמו הבלוג הזה. אחרי שעבדתי יום שלם, מפשפשת בזיכרונות שלי וחושבת מה הצורה הכי טובה להעלות אותם על הדף, הצלחתי לכתוב רק איזה חמש מאות מילה. אבל אלה היו חמש מאות מילה מסוג שלא הכרתי. המאמץ שהשקעתי בכתיבתן לא נבע מהצורך לגרום להן לספר סיפור. להיפך, השאלות שהתמודדתי איתן היו: מה המתח הנכון בין המילים, מה התחביר שאני נדרשת לו, מה הצליל שלהן, איך כל משפט פועל כיחידה של משמעות מצד אחד, אבל גם כחטיבה של חושים מצד אחר. טוב, אולי ההסבר שלי לא מדויק, כי קשה לי להעביר את ההנאה הגדולה שהפקתי פתאום מלכתוב משפט ואז לנסות לברר לעצמי, למה הוא לא אומר את כל מה שאני מתכוונת להגיד, למרות שהמילים אמרו בדיוק את זה. ואז לשכתב אותו, לבדוק את המוסיקה שלו, להפוך את התחביר שלו על פיו.
בקיצור, גיליתי שזו התנסות חשובה. אני לא יודעת אם אפרסם משהו מזה, אבל אני הולכת להתמיד במלאכה. נראה לי שהיא תהיה השכר של עצמה.
ניתחת מאוד נכון את תהליך הכתיבה כפי שאני מרגישה אותו. פעמים רבות אני מרגישה שאני מנסה לכפות על הטקסט את עצמי, כי "אני רוצה שהכול יהיה בדיוק כמו שאני רוצה", ומגלה שצריך לתת לו כאילו לנשום. כלומר, להימנע מהמאמץ לספר סיפור, לנסוע איתו, לשמוע אותו. וזה הכי קשה. כי זה אומר לשחרר ממשמעת, להרפות, למרות שכתיבה לכאורה מתקיימת מתוך משמעת. לפעמים אני קוראת את מה שאני כותבת בקול, ומגלה את המוזיקה הנכונה דווקא ככה.
כמה חיכיתי כבר לשמוע ממך… עליך… את חייבת ללכת עם זה לדעתי. שנה טובה. אומי.
ברכות. עלית ליגה.
בהצלחה!
עזרת לי מאוד, בעיקר עם חטיבת החושים. אבל מעניין שהרבה נשים דווקא מפסיקות לכתוב כשכל כך הרבה אהבה סביבן (בעל, ילדים). אז הריק שמבקש תחביר, מתח וצליל נסתם, האינפוזיה ננעצת בוריד והוא מפסיק לדמם. אלא אם כן… הבדידות שלך נותרה בעינה. האם את אוהבת את בעלך?
נשמה, אני אף פעם כמעט לא מצליחה להבין מה את מנסה בעצם להגיד.
אבל הספר שלך נשמע מעניין.