עזבי אותך מהשטויות האלו, תכתבי למבוגרים

לפני חודש וחצי שטחתי כאן מעט מן התלאות שפקדו אותי בנסיונותי לפרסם ספר נוער פרי עטי. כאמור, שלחתי את כתב היד של ספרי השלישי לשתי הוצאות לאור. וביום שלישי שעבר, ממש על סף ערבו של החג, קיבלתי טלפון מעורכת בהוצאה, שאת שמה אותיר בעלטה, כדי לא לעיין על עצמי. (בזמן האחרון אני משתמשת ביני לביני בסלנג הנתיבותי העתיק הזה. לעיין על מישהו פירושו לעשות לו עין רעה. כשהילדים בנתיבות היו משחקים במשחק שיש בו יסוד מכריע בו של מזל – ובאיזה משחק אין? – הם היו אומרים לחבריהם שהביטו בהם: אל תעיינו עלי. והיה ילד אחד, חבר של אחי, שעשה לו מנהג לפרוץ בזמרה ובכרכור משונים בשעת משחק בגולות. בכך פעם שאחד היריבים שלו התרכז בקליעה הוא היה מקפץ ושר, תְפַרַה מִמוּנַה, אחוז דיבוק. אין לי מושג מה פירוש המילים. אבל הזמרה שלו הוציאה את יריביו מריכוז. כלומר, הכישוף שלו היה יעיל ביותר).
העורכת אמרה בזהירות, שהבנתי רק מאוחר יותר, שהיתה שמחה אם נקבע פגישה.
כדי לא להאריך וליצור מתח לחינם, אספר בקצרה את תוכן הפגישה שהתרחשה אתמול בבוקר. העורכת אמרה שהיא קראה את כתב היד, שהיא אוהבת את הכתיבה שלי, אבל הספר נורא מוזר. ובכלל היא חושבת שאני צריכה לכתוב למבוגרים. אמרתי שזו בהחלט דרך מעניינת לדחות מישהו, להזמין אותו לפגישה. היא התנצלה ואמרה שהיא כלל לא עורכת ספרי נוער, אלא דווקא עוסקת בפרוזה למבוגרים ושהיא קוראת את הבלוג שלי, כן, חזרו וקראו את המשפט האחרון: היא — קוראת—את—הבלוג —שלי !!! והיא חושבת שאני צריכה לנסות לכתוב רומן למבוגרים על הילדות שלי בנתיבות ועל החיים שלי ובאותה צורה שאני כותבת עליהם בבלוג.
אני, כמובן, התעקשתי, ביקשתי שתסביר לי מה היה כל כך מוזר בעיניה בספר הנוער שלי – מפה להליכה לאיבוד – כי דווקא הוצאתו לאור היא מה שנמצא כרגע בראש מעייניי ולא התרפקות על בית הוריי בנתיבות. והיא אמרה: אין שם סיפור ברור. 
ובכן, הנה תמצית ספרי: לעלווה, גיבורת הספר, יש אובססיה למפות. וכשאביה נוסע לטורקיה מטעם המפעל שהוא עובד בו (אחראי על מחלקת אריגה במפעל טקסטיל באור יהודה), היא מבקשת ממנו שיקנה לה מפה. בשיטוטיו בבזאר הגדול אביה מוצא מפה לא שגרתית – מפה של אור יהודה משורטטת על גוויל. הוא קונה אותה ומביא אותה לעלווה, שמגלה מהר מאוד, יחד עם חברתה ורד, שהמפה מראה עיר אחרת מזו שהן מכירות. במקום שבו יש גדר בעיר האמיתית, במפה משורטט שביל. במקום שבו עומד בניין העיריה, מורה המפה על גרם מדרגות המעפיל אל קשת אבן. ויותר מזה, אם הן מתעלמות ממה שמצוי בעיר האמיתית, והולכות על פי הוראות המפה, הן מגלות שהמפה צודקת, בכסות הרחובות והבניינים של אור יהודה מצויה עיר אחרת, שוקקת היסטוריה וכשפים מסתוריים, והן יוצאות ונכנסות בשעריה. אך ככל שהן שוקעות בעיר האחרת, אביה של עלווה נאטם, נעשה אדיש ומרוקן. 
הבעיה של העורכת היתה שאין לסיפור פתרון במובן המקובל. אין הסבר להימצאות של העיר האחרת, אין מזימה חובקת, גם סיפורו של האבא לא מגיע לכדי סיום. עלווה וורד לא לומדות דבר חדש. 
ואני אמרתי – סיפור דווקא יש למכביר בספר הזה, מה שאין בו זה שורה תחתונה. וכשמישהו מתחיל לבלבל בין שורה תחתונה וסיפור, אני חושדת ברע מכול. שורה תחתונה היא מנגנון של רבי מכר וספרות זולה. ודי לחכימא ברמיזא. העורכת אפילו לא התגוננה. רק ציינה שהיא לא רואה טעם לפגם בניסיון להגיע לקהל רחב ככל הניתן. שאלתי: גם אם זה כרוך בהשחתה של ערכי הספרות? 
היא אמרה: אבד הכלח על סוג הסנוביזם הזה. 
והוסיפה: תחשבי על ההצעה שלי. אני חושבת שיכול לצאת ספר מעניין.
ועכשיו אני תקועה. רוצים לפרסם לי ספר, אבל לא את הספר שאני רוצה לפרסם.