אל יפו איימן סיכסק

כשהיינו ילדים בגן היינו בונים סוכה בחצר. אמא הייתה מנדבת שני סדינים משומשים. 
הספר כתוב בגוף ראשון. סיפור חוויות. עכשיו הוא כבר לא ילד. הוא כבר צעיר ערבי המקיים יחסים אסורים עם נערה ערביה. יחסים שמוכרחים לשמור אותם בסוד גמור.
יש לו כבר ידידים ישראלים שיודעים במעורפל שיש לו איזה חג, איך קוראים לו, עיד אל פיטר. מהו החג הזה? 
יפו העיר המעורבת. יהודים – ערבים – מוסלמים- נוצרים. הסיפור מנסה לעקוב ולומר משהו על התערובת הזו. איימן סיכסק הסופר הוא צעיר מוסלמי מיפו. כתב ב"הארץ" סוג של סיפורים. רשימות מחיי יפו. הוא משורר, והוא מבקר ספרים מצוין. 
הספר מתחיל באחותו המסכימה להתארס לגבר שאיננה רוצה בו רק כדי שהמשפחה תוכל לשלם את דמי הלימוד של הגיבור באוניברסיטה בירושלים. גם היא רצתה ללמוד, אז היא רצתה. נערה ערביה, איזה רצון יש לה משלה. 
בפינת הרחוב שלו מוכר לו צעיר יהודי ספר תהילים. תרומה לבניית בית כנסת בבית שהיה ערבי. הוא תורם לו בלי לחשוב. כמה שהם שונים הם דומים. יש להם אפילו את אותו תיק. 
יש לו את סמאהר, הנערה שהוא אוהב. בכל פעם שהם מתראים בחשאי, הוא צריך לעשות איגוף בדרך הביתה שלא יראו אותם נכנסים לרחוב יחד, מאותו כיוון. 
ברחוב תולה העירייה שלטי חג שמח לכל בית ישראל. חג שמח לסוכות, לא לרמאדאן חלילה הנופל באותו זמן. 
אתה זוכר מהם ארבעת המינים מגחך מולו חברו סעיד. כל העניין הזה, הלולבים, המצות בפסח. לא הרגשנו שלומדים מה שלא שייך לנו, אומר סעיד. 
ברחוב העתיק על מכסה הביוב, כמה סמלי, הוא מגלה כתובת ישנה מלפני מלחמת השחרור "קרן פלסטין" כתובה בערבית. מישהו לא שם לב ולא החליף את המכסים הישנים. על בית ישן כתובת עתיקה "ממשלת פלסטין 1938 בית ספר אל זהרא". גם היא בערבית. בית הספר כבר מזמן לא שם. הכתובת נשארה לעורר בו מחשבות. 
בבתי הנוצרים מתכוננים לחג המולד. המוסלמים חוגגים את סוף הרמדאן והחבדניקים היהודים מקפצים לטובת שמחת תורה. 
את סעיד הוא לקח לבית אריאלה לערב הקראת שירי ביאליק. הוא יודע מתי יום מותו. סוחר בשוק הפשפשים שומע את השיחה. ביאליק אתם יודעים. מי היה עיסאן כנאפאני אתם לא יודעים. יראו לכם ספר באותיות ערביות לא תבינו כלום. 
לקראת חג המולד מתמלאות החנויות בקישוטים נוצצים. לא שיש פתאום כל כך הרבה נוצרים ביפו. אלו המוסלמים המוכרים להם את הקישוטים. ובפינת הרחוב מאפיית סופגניות מפיצה ריח טיגון בצק וריח ריבה חמה. היהודים הולכים עם עטרת אבקת סוכר סביב פיהם. אפשר לזהות. אבל מה אם גם נער ערבי מתפתה לריח וגם הוא ילך עם אבקת סוכר מרוחה על פניו. 
סיכסק עושה הרבה השוואות של אנחנו והם, השוואות של צעיר. השוואות שאין להן סיכוי, כי הם, בכל, יש להם יותר גדול. יותר כוח, יותר שרירים, יותר חגים. יותר הכול. 
ובתווך מסתובבות הנשים, מסתובבות אך לא מספיק. אחותו שאורסה. אהובתו שחותנה לאחר, וכמה יהודיות המנסות להיות פתוחות. אולי אליו אך לא לערבים. בלי להרגיש, וכמובן מאליו לא לאישה ערביה לבושה מטפחת ראש ונכנסת לאוטובוס עם תיק גדול. ברור שהיא מחבלת, לא? 
כשהוא נכנס למועדון עם ידידתו הישראלית הוא לא יודע איזה אלכוהול להזמין. הוא לא שותה. הברמן מציע לו מיד קוקטייל מתוק, משקה של נשים או הומואים. 
בחתונתה של זו שאהב שואל אותה הדי ג'י איזה שיר לנגן לכבוד בעלה. איזה שיר הוא אוהב. היא לא יודעת. בקושי מכירה אותו. משפטים מהסוג הזה חודרים ללב הקורא, חבל שסיכסק לא ניסה לחדור גם ללבן של הנשים, כמו אחותו שחייה כאישה ארוסה לא השתנו, אך כעת היא יכולה להסביר לאחרים למה לא גמרה תואר בלימודים. 
את שביל הירידה לחוף אטמו. כעת בונים שם מתחם סגור רק ליהודים. הבטיחו לערבים שהשביל יישאר פתוח. אז הבטיחו. הוא סגור. 
ניצן ידידתו, העובדת כמאבטחת פסטיבל בירה, לא תיתן לשני צעירים בעלי מבטא ערבי בולט להיכנס, אבל הוא? כמובן שכן. הוא הערבי שלה. לא יעשה בעיות. 
בין אם המספר הוא איימן או מישהו דמוי איימן הוא ימשיך לחפש. הוא כותב עברית טובה. הוא לומד ספרות בירושלים, ספרות עברית. מה מכל זה ייתן לו תחושת שייכות. 
רשומה האחרונה, האני הופך להוא. כאילו אמר אני לא סיכסק, אני כותב ספרות עליהם. האם זה יעזור? ישנה? הרי גם הוא מפחד מפיגוע באוטובוס מירושלים ליפו או הפוך. הדרך המוליכה לשני הכיוונים. 
לפני שנים שמעתי ברדיו ריאיון עם שני ערבים. לא על נושא פוליטי. על כמה בחורים שנהרגו השכם בבוקר בתאונת דרכים. יצאו מהבית חמישה חלומות, אף אחד לא יתעורר, אמר המרואין. כמה קינאתי ביכולת ההתבטאות הטבעית הזו. חשבתי שאם הם מתרגמים את עצמם מערבית אז איפה השפה הפואטית היומיומית שלהם ואיפה שלנו. 
סיכסק מעמיד בחבוי את מלחמתו עם השפה. הוא רוצה אותיות ערביות. פלסטין בערבית, אך לא בעברית. ביאליק כנאפאני. משוררים. כמה קשה להגיד משהו שהוא לא מחמאה מושלמת למישהו שאתה מכבד את כתיבתו.
 לעזאזל הציפיות הללו שמתפתחות כשהולכים לפגוש עבודה ראשונה של מישהו מוכר. לא אישית.עבודתו האחרת מוכרת. 
מצד אחד יש בספר משהו שבספרים אחרים מאוד קירב אותי אליהם. ספרים שנכתבו בארצות שאני לא מכיר ומלמדות אותי על חיים של אנשים מתרבות אחרת. 
תרבות אחרת? הסרט עג'מי כבר גילה לנו שיש יפו בשכנות לנו ואנחנו לא יודעים עליה דבר. אל יפו איננו עוד' עג'מי. ובמנות לא גדולות אנו כן לומדים משהו שאנחנו לא יודעים על השכנים מהדלת ממול. חבל שהמנות אינן גדולות יותר. 
לפני שנים השתתפתי בסרט דוקומנטרי בתפקיד מנחה טיול בירושלים העתיקה. לא הייתה לי בעיה לדבר על היהודים, גם על הנוצרים ידעתי די הרבה. כשהגענו לרחבת הכותל הבמאי ביקש שאגיד משהו על המוסלמים ולהפתעתי לא היה לי שום דבר להגיד. גיליתי שאני באמת לא יודע עליהם שום דבר. הם עולם זר ורחוק בשבילי, למרות שבילדותי המוקדמת גרתי בין ערבים. אך אז הייתי קטן מכדי ללמוד משהו ואז הם נעלמו פתאום. 
סיכסק מגלה לנו מחדש דבר מה על הערבים. האם הוא מתכוון להיות ספר פוליטי? בהתחלה אלו רק רמזים כמובן, אך הגיבור עמום מדי מכדי שכל מיני מחשבות שעוברות לו בראש תהפכנה לדעה פוליטית. פוליטיקה פנימית. בעיקר, פרטית. 
הוא קרוע בין התרבויות.הוא עייף מדי להתייחס. אבל כן, הספר פוליטי ברמת הזהות האישית ההולכת ונפרמת, ואולי נבנית מחדש ומתאחדת. אינני יודע אם זה המבנה שכל פרק הוא כמו סיפור קצר. וגיבורי הסיפורים עוברים מאחד לשני ויוצרים רצף לכאורה. אך לא יוצר "ספר" רומן.
נראה כאילו שסיכסק לא הצליח להחליט אם הוא מכנס את הרשימות שלא פורסמו בעיתון. הציפייה מרומן ומספר רשימות או סיפורים קצרים היא שונה. וזה כנראה מה שמבלבל, ואולי רק אותי. מי שלא יצפה כמוני למבנה ייהנה יותר.